עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> בראשית >> פרשת חיי שרה >> גוף ונשמה והחיבור ביניהם
 

גוף ונשמה והחיבור ביניהם
 

הפרשה הקודמת, פרשת 'וירא' מסתיימת בסיפור עקדת יצחק, ובהמשך לכך נפתחת פרשתנו בסיפור מיתתה של שרה אמנו:
 
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.  וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"[1],
 
ומפרש רש"י: "לספוד לשרה ולבכותה – מדוע נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק? מכיוון שכאשר שמעה שרה על כך, פרחה ממנה נשמתה ומתה"[2].
 
·  דברי הזהר והשאלה עליהם
 
ספר הזהר הקדוש אומר שפסוק זה מרמז, בפנימיות העניינים, על הגוף והנשמה ועל החיבור ביניהם - 'שרה' מרמז על גוף, ו-'אברהם' מרמז על הנשמה, וכדלקמן:
 
'וַתָּמָת שָׂרָה' - כאשר הגוף מת, 'בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן' - הגוף שבזמן החיים היה מורכב ומחובר מארבעת היסודות[3], אזי 'וַיָּבֹא אַבְרָהָם' הנה לאחר מיתתו של הגוף מגיעה הנשמה, 'לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ' לספוד על הגוף המת ולבכות עליו, וזאת מכיוון שגם לאחר המוות הנשמה עדיין קשורה אל הגוף. עד כאן דברי הזהר על פסוק זה.
 
והנה, על דברים אלה של הזהר, ש-'שרה' רומז על הגוף הגשמי ואילו 'אברהם' רומז על הנשמה מתעוררת שאלה גדולה:
 
הרי בפרשה הקודמת, לאחר שרואה שרה את ישמעאל, בנה של הגר השפחה המצרית, עובד עבודה זרה ויורה חיצים על יצחק בנה היא אומרת לאברהם: 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק', וכאשר אברהם שומע כל זאת אזי: 'וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ', אך הקב"ה משיב לאברהם: 'וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק  יִקָּרֵא לְךָ זָרַע'[4],
 
ואם כן, כאשר 'שרה' רומז על הגוף ואילו 'אברהם' רומז על הנשמה, כדברי הזהר הקדוש – הרי שלא מובנת בתכלית הוראתו של הקב"ה לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ":
 
האם זוהי הוראתה של התורה, שעל הנשמה היהודית, שהיא 'חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'[5], להישמע לתאוות ולרצונות הארציים של הגוף?
 
והרי על התורה אומר אדמו"ר הזקן ש-"יסוד ושורש כל התורה כולה הוא להגביהה ולהעלות את הנפש על הגוף מעלה מעלה, עד העיקר והשורש של כל העולמות"[6] – ולכך הרי מכוונות כל מצוותיה של התורה, וכל אורח החיים שעל פי התורה,
 
ואם כן, לאור זאת, הרי שהוראתו של הקב"ה לאברהם לכאורה עומדת בסתירה גלויה לכוונה זו של התורה – ומה ההסבר לכך?
 
·   התכלית היא הגוף הגשמי
 
ובכן, נקודת ההסבר לכך היא שהתורה והמצוות ניתנו דווקא לישראל בעולם הזה – כלומר, דווקא לנשמות המלובשות בגופים גשמיים. וכמו כן, גם המצוות עצמן נעשות בדברים גשמיים דווקא,
 
ולא רק המצוות המעשיות ממש [כתפילין או צדקה וכו'], אלא גם המצוות הקשורות להרגש הנפש, כגון אהבת ויראת ה', צריכות להיות מורגשות ממש בבשר הלב והמוח:
 
מצוות אהבת ה', למשל, צריכה להיות מורגשת בגוף ממש, שיהיה מורגש ש-'וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב'[7],
 
וכפי שמסופר[8] על הצדיק רבי נחום מטשרנוביל שהיה שמן בגופו מכך שהרבה להתבונן במילות הקדיש, 'יהא שמו הרב מבורך לעולם ולעולמי עולמים' – כלומר, רבי נחום הרבה להתבונן בגדולת ה', ב-'שמו הרב' ובכך שהוא נמשך אל כל העולמות ונמצא בהם, וגם בעולם הזה הגשמי, אזי הוא התעורר באהבה ובתענוג את הקב"ה, ועד כדי כך שנוצרה מכך שמנוניות בגופו, וכמו שאומר הכתוב: "שְׁמוּעָה טוֹבָה  תְּדַשֶּׁן עָצֶם"[9],
 
וכך גם לגבי מצוות יראת ה' – גם מצווה זו צריכה להיות ניכרת בגוף הגשמי ממש,
 
וכפי שמסופר על כ"ק אדמו"ר ה-'צמח צדק', הרבי השלישי של חסידות חב"ד, שבשנות הנשיאות הראשונות שלו הוא ישב פעם עם חסידיו, ולשולחן הוגש 'קאוויט' [סוג של משקה חריף], והרבי הצמח צדק שתה ממשקה זה כוס ראשונה ושניה, וגם ציווה למזוג לו כוס שלישית – אך לאחר מכן הוא העביר את ידו על מצחו ובן רגע פעולת המשקה לא הייתה ניכרת עליו עוד...
 
והסביר זאת אדמו"ר הצמח צדק לחסידיו שבאותם רגעים הוא התבונן בגדולת ה', וכתוצאה מכך נפלה עליו יראה גדולה ופחד, והרי 'יין קשה – פחד מפיגו'[10]. כלומר, יראת ה' פעלה על גופו הגשמי של אדמו"ר הצמח צדק שהיין לא ישפיע עליו עוד.
 
וכך לגבי כל שאר המצוות – קיום המצוות בשלימות הוא כאשר הן מורגשות בבשר הגשמי של הגוף ופועלות בו את פעולותן,
 
וכל זאת מכיוון שעיקר ותכלית הכל היא שעל ידי התורה והמצוות האדם יברור ויפריד את הרע מן הטוב שבעולם בכלל ושבגופו בפרט, ויביא לזיכוך העולם והגוף[11] - כך שאור ה' יוכל להתגלות ולהאיר מתוך הגשמיות, הן הגשמיות של העולם הזה בכללו והן זו של הגוף,
 
ועד כדי כך שבסופו של תהליך, בימות המשיח והגאולה, אפילו הבשר הגשמי עצמו יראה וירגיש א-לוהות, וכמו שאומר הכתוב "וְנִגְלָה כְּבוֹד יְ-ה-וָ-ה, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְ-ה-וָ-ה דִּבֵּר"[12] – כלומר, שבזמן הגאולה וימות המשיח יתגלה אור ה' בעולם, ועד שאפילו הבשר הגשמי עצמו יראה ויחוש שכל הבריאה כולה נבראת ומתחדשת בכל רגע ורגע מחדש מעשרת המאמרות שאמר הבורא 'פִּי יְ-ה-וָ-ה דִּבֵּר',
 
·   המשמעות של 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ'
 
וכעת ניתן להבין את משמעות דברי ספר הזהר הקודש:
 
ובכן, 'שרה' אכן רומז לגוף, ו-'אברהם' לנשמה, והנשמה ['אברהם'] אכן צריכה לשמוע לגוף ['שרה'] מכיוון שתכלית ועיקר כל הכוונה היא הגוף הגשמי,
 
ואמנם לכאורה זה נראה כסתירה פשוטה וגלויה לכוונה הכללית של התורה – אך זהו אך ורק מכיוון שאנו נמצאים בחשוך הכפול והמכופל של הגלות, כאשר הא-לוהות שבעולם ובגוף מכוסה בהעלם אחר העלם, עד שהיא כמעט אינה נרגשת, והאדם צריך לעמול רבות כדי לחוש בה,
 
אך בזמן העתיד לבוא, בזמן ימות המשיח והגאולה הרי שיסורו כל ההעלמות וההסתרים, ומעלת הגוף הגשמי תבוא לידי גילוי – ובמידה כזו שאפילו הנשמה עצמה תקבל את החיים שלה מהגוף הגשמי[13].
 
ולגבי האבות - הרי שהקב"ה הראה להם את העולם הבא, את ימות המשיח והגאולה, עוד בימי חייהם בעולם הזה, בזמן הגלות – ולכן נאמר לאבות כבר לפני אלפי שנים - 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ',
 
ואם כן, יהי רצון שבמהרה בימינו נגיע אל ימים טובים אלה ונראה כיצד הא-לוהות מתגלה אלינו מתוך הגשמיות ממש, על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש ממש ממש.
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר לקוטי שיחות כרך א פרשת חיי שרה. עריכה ועיבוד: ר' רועי כץ, כ"ו חשוון ה'תש"ע שנים לבריאת העולם]
 
מניסי הרבי מליובאויטש מלך המשיח
 
הסיפור הבא שאירע עם ר' דוד וחיה פיבי מרציאנו, משפחה מוכרת בקרית שמואל, מכה גלים בכל אזור הקריות וחיפה בימים האחרונים. כמו אש בשדה קוצים כך הסיפור עובר מפה לאוזן בקרב קהילות חב"ד בצפון ולא רק.

תחילתו של הסיפור לפני עשרים ושמונה שנים (!) כשנישאו ובמשך שנים ארוכות לא זכו לחבוק פרי בטן. שמונה שנים לאחר מכן – בשנת תש"נ – זכו לקבל את ברכת הרבי לילדים, אך מאז המתינו כעשרים שנה עד שביום ג' בחשוון, הנבואה הגשימה את עצמה, והם זכו לחבוק את בנם בכורם. "כל העולם שמח", אומר הרב מרציאנו ל"בית משיח" וקולו חנוק מדמעות.

"אתה תופס אותנו בדיוק בסבב בדיקת אולמות. אנחנו מחפשים אולם שיהיה מספיק גדול בכדי להכיל את מספר המשתתפים הגדול שיגיע לברית", הוא אומר, ומקולו ניכרת התרגשות עצומה. "אני רואה סביבי חסידים שמאחלים האחד לשני מזל טוב. אין זו שמחה שלי בלבד, אלא של המוני חסידים אותם אני מכיר בשלושים השנים האחרונות, מאז זכיתי להכיר את עולמה הקסום של חסידות חב"ד ולהפוך להיות חסיד לכל דבר ועניין".

הרב מרציאנו הוא דמות מוכרת מאוד בקריות, לא מעט בזכות פעילות החסד הגדולה והענפה שהוא עוסק בה בכל שעות היום.

"סיפור החל בשנת תשד"מ", פותח הרב מרציאנו ומספר את השתלשלות הסיפור. "ביקשתי מהרבי את ברכתו לזרע של קיימא, לאחר שראיתי שחלפו כמה שנים מאז נישואינו ועדיין לא זכינו לחבוק ילדים. הרבי בירך אותנו ב'ברכה והצלחה', או ב'בשורות טובות' אבל לא הייתה שום התייחסות לנושא הילדים. כך חזר הדבר ונשנה. כשהגעתי לרבי בפעם הבאה בשנת תשמ"ח – ובעוד מספר פעמים אחר כך – כל פעם ביקשתי מהרבי ברכה, והרבי עודד אותי (או אותנו) במילים של ברכה, אך לא בירך לילדים. בינתיים הימים חלפו, חודשים וגם שנים, ציפינו אך מאום לא קרה.

ביקרנו אצל רופאים ידועי שם, עברנו טיפולים כאלה ואחרים, שבענו הבטחות, אך בשורה התחתונה היינו מלאי עצב. כל מי שהכרנו זכה לזרע חיא וקיימא, ואילו אנחנו הסתפקנו באמונה גדולה שהלכה וכהתה, הלכה והתמוססה.

בחודש חשון תש"נ החלטתי לנסוע לרבי ולבקש ממנו בצורה ברורה שאני רוצה ברכה לילדים. סיפורי המופת הרבים של הרבי ששידד את מערכות הטבע, וכנגד כל הדיאגנוזות של הרופאים בירך יהודים ונולדו להם ילדים, לא חלפו על יד אוזננו. וביקשנו גם לזכות בברכה ברורה.


באותם ימים הייתי אחרי פציעה קשה שארעה בעבודתי בתעשייה הביטחונית. הפציעה החלישה את גופי ובגינה נקטעו שתי ידיי, אך למרות זאת גמרתי אומר בלבי לנסוע. 'אם לא עכשיו אימתי', שיננתי ביני לבין עצמי ועליתי על הטיסה.

בתשע בבוקר של יום שישי, ערב שבת קודש פרשת וירא, התייצבתי בפתח 'בית חיינו', אך כמה מופתע ונבוך הייתי לראות את 770 שאני מכיר מביקורים קודמים מלא וגדוש בחסידים, ריק כמעט לגמרי. כששאלתי אמרו לי שהרבי מתפלל בביתו (באותו שבוע נסע הרבי ביום שלישי לביתו, ונשאר שם עד ליום שישי אחר הצהריים. כך נהג במשך כמה שבועות בתחילת שנת תש"נ)

צעדתי, לא בצעדים קלים, לעבר ביתו של הרבי ברחוב פרזידנט, אך הספקתי עוד לראות את דלתות הבית נסגרות על ידי האברכים מהוועד המסדר, כשהקהל כבר מילא את הבית. לא התייאשתי ודפקתי בחזקה על הדלת שנפתחה. האברכים שהבחינו במצבי עם שתי ידיים קטועות, כנראה ריחמו עלי ואפשרו לי להיכנס פנימה. נעמדתי מלא ביראת כבוד בסמיכות למדרגות מהם הרבי ירד מחדרו בקומה העליונה. כשהרבי ירד בגרם המדרגות, הוא עודד בידו ונתן בי מבט מנחם ומרגיע.

זכיתי להתפלל במניין של הרבי והייתה לי תחושה טובה בזכות הקירוב שזכיתי לקבל מהרבי. הרגשתי שהרבי יודע על מצבי ונמצא עימי.

הגיע יום ראשון, היום בו התכוונו לבקש מהרבי את הברכה. ידעתי שלא אוכל לעמוד בתור שעות כה ארוכות בעקבות פציעתי, וביקשתי מהרב בנימין קליין לעשות דבר מה ולסייע לי. הוא הבין את המצב והבטיח לסייע לי להיות בין הראשונים. הוא ביקש ממני שמיד בסיום התפילה אדפוק על חלון המזכירות, והוא ידאג שאהיה הראשון לעמוד בפני הרבי.

רעייתי ואני עמדנו הראשונים בתור לחלוקת הדולרים, וכשעברנו, אמרתי לרבי שאנחנו זקוקים לברכה לילדים. הרבי נתן דולר ובירך ב'ברכה והצלחה'. לא יודע מהיכן אזרתי את העוז להגיד לרבי שאני רוצה ברכה לילדים כי לא זכינו שיהיה לנו ילדים. הרבי הביט בנו בעיניו החודרות והצלולות, העניק לנו דולר נוסף והוסיף 'זה עבור הילדים שיוולדו'! יצאתי מהרבי מאושר כמו שאף פעם לא הייתי. ידעתי שאם הרבי מברך בכזו בהירות, מילתו לא תשוב ריקם.

חזרתי לביתי בקרית שמואל מלא באמונה שנזכה לילדים. לא ציפיתי ולא פיללתי בחלומות הכי שחורים שיחלפו עוד שנים רבות כל כך עד שהברכה תתקיים, אבל בתוכי ידעתי שאם הרבי הבטיח, הוא יקיים. קראתי לא מעט סיפורים על יהודים שהרבי פגש אותם בצרפת או במקומות אחרים, ואמר להם דברים שרק אחרי עשרות שנים התברר עד כמה היו עיניו צופיות למרחוק. האמנתי בכל לבי שגם אצלי יתרחש סיפור דומה, והשתדלתי להרבות במעשי חסד ופעילות 'מבצעים' בכדי שאהיה גם 'כלי' מחזיק ברכה.

לפני עשרה חודשים ניגשתי אל הרב שמואל פרומר מהקריות – איתו יש לי היכרות עמוקה, שכן לפני עשרים וחמש שנים הוא מסר בביתי שיעורים במשך שלוש שנים ברציפות, ויהודים רבים התקרבו ליהדות ולחסידות בזכות שיעורים אלה – ושפכתי את אשר על לבי. למען האמת, כבר הייתי מעט סקפטי, בכל זאת חלפו כבר עשרים שנה מאז תש"נ, ועשרים ושמונה שנים מאז נישאנו; ביקרנו אצל רופאים רבים כל כך, ומי יודע אולי הרבי התכוון בברכותיו לרובד הרוחני, אך הרב פרומר חיזק אותי ואמר לי: "ראה דוד, אם הרבי בירך, זה מוכרח לקרות".

עד שהגיע הנס המיוחל, עם הבשורה הראשונית, וכל החודשים שלאחר מכן. כל העצב הפנימי והצער שמילא אותנו במשך שנים כה ארוכות, הפך לשמחה גדולה. כשאני רואה עד כמה החסידים סביבי שמחים, אני מבין את גודל הנס, אני עצמי עדיין לא לגמרי עיכלתי את המופת הגדול. כשהרבי מבטיח אזי הרבי מקיים. אין דרך אחרת להבין את זה

בכ"ה בתשרי השנה, בחצות הלילה, נשכבתי לישון ופעם ראשונה בחיי שאני רואה בחלומי את הרבי. בחלומי אני מוצא את עצמי עומד במעמד חלוקת 'לעקאח' [עוגת דבש חסידית] הסיטואציה הייתה כזאת שנעמדתי בשולי התור וחסידים ואנשי מעשה חולפים על פני וזוכים לקבל את הלעקח.

בשלב מסוים, כשביקשתי להיכנס לתור, ראיתי כיצד הרבי נועץ בי מבט כמו אומר 'חזור למקומך', וכך באמת עשיתי. בעיניים כלות ראיתי איך כל האנשים עוברים וזוכים ליחס חם ואוהב מצד הרבי חוץ ממני שעומד בצד בבחינת 'אלא לראותם בלבד'. בסיום החלוקה הרבי הסתובב וכמעט שצעד החוצה, ואני במבט מבויש מנסה להעלות שוב על המסלול ולגשת לרבי. הרבי מבחין בי והפעם פניו אורו. הוא קורא לי אליו ומביא לי קרטון שלם של עוגה. כשאני מקבל אותה לידיי, אני רואה שהעוגה מכוסה בשוקולד... הרבי מחייך שוב ואז נעלם...
התעוררתי מהחלום כשאני נוטף זיעה קרה. הצטמררתי והיה לי קשה מאוד לחזור ולהירדם בשנית.

כשחלף שבוע וחצי, ובג' חשוון נולד לנו בננו בכורינו, הבנתי את החלום לאשורו. הרבי נתן לנו זמן ארוך כדי להיבחן בכור הניסיון, ולא אפשר לי להיכנס לתור. אבל הנה בסוף התור זכיתי לקבל עוגה "עם שוקולד" – כשם שזכיתי לקבל בחלוף עשרים שנה את בני בכורי. המסקנה שלי היא שאולי צריך להתפלל ולקוות, אך אם הרבי מבטיח, בוודאי שהברכה תתקיים. אין ספק שהניסיון היה קשה מנשוא, אך כגודל הקושי כן עכשיו השמחה".

הרב דוד נשמע לכל אורך הראיון נרגש מאוד. "לוקח לנו זמן להתאושש ולרדת לקרקע. אנחנו עדיין לא מעכלים את העובדה שהפכנו להורים לאחר עשרים ושמונה שנות נישואין. עכשיו אנחנו מתכוננים לברית בעזרת ה'. בינתיים אנחנו מקבלים טלפונים מכל העולם, כמו גם מעיתונאים ומרשתות תקשורת, מכרים וחסידים שמבקשים לברך, ביניהם רבים שהבטיחו כבר את השתתפותם בברית".
 
התפרסם באתר "חבד אינפו". יא חשוון התש"ע לבריאת העולם
 
 

[1] ספר בראשית פרק כג פסוק א.
[2] על הפסוק. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[3] בחיבור ה-'יד החזקה' של הרמב"ם, בספר המדע הלכות יסודי התורה סוף פרק ג ותחילת פרק ד, מבואר שכל נברא ונברא, גשמי או רוחני, מורכב מארבעה יסודות [ואין הכוונה ליסודות (Elements) שבתורת הכימיה, ראה אגרות קודש כרך יט עמוד רלט], ואלו הם: אש, מים, רוח, עפר. יסודות אלה הם גשמיים או רוחניים בהתאם למהות הנברא המורכב מהם, האם הוא עצמו הוא גשמי או רוחני.
[4] ספר בראשית, פרק כא פסוק ט ואילך.
[5] ספר התניא, ראש פרק ב. על דרך לשון הפסוק: "חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל [ספר איוב, פרק לא פסוק ב]", ואדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא, מוסיף לפסוק זה את המילה 'ממש' כדי להדגיש את הפירוש הפשוט של מילים אלה, להדגיש שנשמתו של היהודי היא אכן חלק א-לוה ממעל – כלומר, שאין הדברים אמורים בדרך של הגזמה, חס ושלום, כמו למשל מה שהתורה אומרת: "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם [ספר דברים, פרק א פסוק כח]" – שבוודאי אין הכוונה שהערים הגדולות הן אכן בשמים ממש, אלא שהדברים אמורים בדרך של הגזמה.
[6] ספר התניא, פרק לב.
[7] ספר תהילים, פרק עג פסוק כח: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב, שַׁתִּי בַּא-דֹנָי יְ-ה-וִ-ה מַחְסִי, לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ".
[8] מאמר 'וקבל היהודים', שנת תרע"ח.
[9] ספר משלי, פרק טו פסוק ל: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה  תְּדַשֶּׁן עָצֶם".
[10] ראה מסכת בבא בתרא, דף י עמוד א.
[11] ראה ספר התניא, פרקים לה – לז.
[12] ספר ישעיהו, פרק מ פסוק ה.
[13] ראה מאמר 'לכל תכלה', שנת תרנ"ט.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים