עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> במדבר >> פרשת בלק >> בלעם הוא לבן
 

בלעם הוא לבן הארמי

 
פרשת חוקת, הפרשה הקודמת, מסתיימת במלחמתם וניצחונם של בני ישראל על סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן – וזאת בדרכם של בני ישראל לכיבוש ארץ כנען בתום מסעותיהם במדבר.
 
נצחונות אלה מטילים אימה על עמי מואב ומדין השכנים – ועד כדי כך שמלך מואב, בלק בן ציפור [שעל שמו נקראת הפרשה], קורא לבלעם בן בעור המדייני הרשע שיבוא ויקלל בכוחותיו הרוחניים את עם ישראל:
 
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל [-ישראל] אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה.
 
וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ, לֵאמֹר - הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה [-קלל] לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ. כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר [-תקלל] יוּאָר [-יקולל]".
 
על דרגתו הגבוהה ביותר [בצד השלילי] של בלעם הרשע ניתן ללמוד מתוך מה שעל הפסוק: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְ-ה-וָ-ה פָּנִים אֶל פָּנִים"[1] אומרים חכמינו ז"ל: "בישראל אמנם לא קם, אך באומות העולם דווקא כן קם אדם נביא בדרגתו של משה – וזהו בלעם",
 
כלומר, למרות רשעותו הרי שבלעם היה נביא, ובדרגה גבוהה ביותר וביותר,
 
ואכן, מתוך היותו נביא שאל בלעם את רשותו של הקב"ה לקלל את בני ישראל – אלא שכמובן שלא רק שהקב"ה לא הסכים לכך, אלא עוד גם זאת שהקב"ה ציווה על בלעם לברך את עם ישראל, למורת רוחם הרבה של בלעם בן בעור ובלק בן ציפור.
 
ועניין זה חוזר על עצמו מספר פעמים בפרשתנו זו – בלק מבקש מבלעם שוב ושוב שיקלל את עם ישראל, ובלעם מצד עצמו אכן מתאווה לכך עד מאוד ומבקש את רשותו של הקב"ה לכך – אך הקב"ה מצווה על בלעם שוב ושוב דווקא לברך את עם ישראל:
 
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם. וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ.
 
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה, אוּלַי יִקָּרֵה יְ-ה-וָ-ה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ, וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. 
 
וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו [-בלעם] - אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּשֶׂם יְ-ה-וָ-ה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר - שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר. וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ, הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב.
 
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר – מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם, לְכָה אָרָה [-קלל] לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב [-אקלל] לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְ-ה-וָ-ה. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים [-הרים] אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. 
 
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי, לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. וַיַּעַן וַיֹּאמַר - הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְ-ה-וָ-ה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר. וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק – לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה, וְקָבְנוֹ [-וקלל] לִי מִשָּׁם"[2],

וכאמור, עניין זה חוזר על עצמו מספר פעמים לאורך הפרשה.
 
  • ייחוסו המשפחתי של בלעם בן בעור וסגירת המעגל
 
על ייחוסו המשפחתי של בלעם אומרים חז"ל: "בְּעֹר זה לבן"[3] – כלומר, 'בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר' הוא למעשה בנו [או בן בנו] של לבן הארמי הרשע – מי שהיה אביהן של רחל ולאה, נשיו של יעקב אבינו, שמהן נבנה כל בית ישראל, כל שנים עשר השבטים [כמסופר כל זאת בפרשת 'ויצא'[4]],
 
ולמעשה, בפנימיות העניינים,  ברכתו זו בעל כורחו של בלעם הרשע את בני ישראל היא מעין סגירת מעגל לסיפור של לבן הארמי עם יעקב אבינו:
 
כאשר עזב יעקב את לבן, לאחר עשרים שנה בהם עבד אצלו והביא לו ברכה רבה[5], טען כלפיו לבן: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי"[6] – כלומר, ששנים עשר השבטים, כל בית ישראל, שייכים למעשה למהותו של לבן,
 
ועל טענה זו משיב בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר, אחד מצאצאיו של לבן, כמד דורות לאחר מכן בפרשתנו ואומר – "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים [-הרים] אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ",
 
וכפי שמפרשים זאת חז"ל ואומרים שהכוונה במילה 'צֻרִים' היא לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, והכוונה במילה 'גְּבָעוֹת' היא לאמהותינו הקדושות, שרה, רבקה, רחל ולאה – כלומר, שכל בית ישראל מתייחס ושייך אך ורק לשלושת האבות ולארבעת האמהות.
 
לכאורה יש לטענתו של לבן בסיס ויסוד כלשהו – שהרי אחרת היא לא הייתה נכתבת בתורה, ולא היה צורך שכמה דורות לאחר מכן יבוא אחד מצאצאיו של לבן יבטל טענה זו בעצמו מכל וכל,
 
וכדי להבין כל זאת – עלינו להבין לאמיתותה ולעומקה את טענתו של לבן, ואת ברכתו [בעל כורחו] של בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר.
 
  • המשמעות הפנימית בטענתו של לבן
 
לבן הארמי מייצג את הגשמיות והחומריות של העולם הזה ואת המשיכה של האדם לכך,
 
[וכפי שניתן לראות זאת מתוך פירושו של רש"י על הפסוק המתאר את פגישתם הראשונה של יעקב ולבן, כאשר יעקב מגיע לחרן בבורחו מפני עשיו אחיו: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ, וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"[7]
 
וכך אומר רש"י: "וירץ לקראתו – מכיוון שסבר שיעקב מביא עמו ממון הרבה. ויחבק לו – כאשר הוא לא ראה עם יעקב שום ממון הוא סבר שאולי יעקב הביא עמו זהובים והם בחיקו, ולכן חיבקו. וינשק לו – כאשר לא מצא את הזהובים אמר שאולי יעקב הביא עמו מרגליות והם בפיו, ולכן נישקו. ויספר ללבן – יעקב סיפר ללבן שהוא בא בשל רדיפתו של אחיו, ושלקחו את כל ממונו בדרך"]
 
וטענתו של לבן היא שמכיוון שהנשמה של האדם יורדת לעולם הזה ומתלבשת בו בגוף גשמי, ומכיוון שבמהלך חייו האדם מתעסק עם גשמיות וחומריות העולם,
 
הרי שהנשמה נעשית על ידי כך נפרדת מא-לוהות, ולכן היא שייכת ללבן, שייכת לגשמיות וחומריות העולם – "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי"!
 
  • התשובה לטענתו של לבן
 
אך לאמיתו של דבר אין הדבר כך, מכיוון שכאשר האדם מתעסק בגשמיות וחומריות העולם לצורך הכוונה הא-לוהית, לצורך מילוי תכלית וכוונת הבריאה – להביא לגילוי השכינה, גילוי אור אין סוף פה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
 
אזי גם באותו הרגע שבו האדם בא במגע עם גשמיות העולם אין זו עבורו ירידה, אלא אדרבא – עליה!
 
כלומר, כאשר גם תוך כדי ההתעסקות בגשמיות העולם האדם עדיין חש בכוונה הא-לוהית העליונה הטמונה בכך, אזי אין הוא מתנתק [חס ושלום] מא-לוהות, אלא אדרבה – מכיוון שהוא ממלא את רצון העליון, ממלא את כוונת הבריאה, הרי שהוא מגיע לקשר גבוה יותר ויותר עם      הא-להות,
 
ועל ידי כך הוא נעשה דומה לאבותינו הקדושים ולאמהותינו הקדושות – שהם כולם מילאו התכלית השלימות את רצון העליון, והתאחדו עם הא-להות בתכלית הייחוד,
 
וזהו מה שבירך בעל כורחו בלעם את ישראל – "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים [האבות] אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת [האמהות] אֲשׁוּרֶנּוּ" – שכמו האבות והאמהות כך כל בני ישראל קשורים בעצם מהותם            לא-לוהות, ועד כדי כך שהדבר ניכר עליהם גם כאשר הם עוסקים בכל ענייני העולם הזה הגשמיים והחומריים!
 
ובכך ביטל 'בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר', אחד מצאצאיו של לבן עצמו, את טענתו השקרית של לבן.
 
[מקורות – הרבי מליובאוויטש, ספר ליקוטי שיחות כרך ב, שיחת פרשת בלק
נערך על ידי ר' רועי כץ, י"א תמוז ה'תשס"ט]
 
 
 
 

[1] ספר דברים, פרק לד פסוק י.
[2] ספר במדבר, פרק כג פסוק א ואילך.
[3] מסכת סנהדרין, דף קה עמוד א.
[4] ספר בראשית, פרק כח פסוק י, ואילך.
[5] ראה ספר בראשית, פרק לא פסוק לו ואילך: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב... וַיֹּאמֶר לְלָבָן – מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". 
  1. ספר בראשית, פרק לא פסוק מא: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב - הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא, וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ"
[7] ספר בראשית, פרק כט פסוק יג.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים