אודות אותיות התורה
 
 

 
כידוע, לכל אות ואות מאותיות התורה יש צורה מדוייקת המוגדרת לפרטיה בחוקי ההלכה - וצריך להבין מהו הצורך בכך, שהרי את אותו צליל והגיה ניתן לסמל בצורות רבות ושונות, ואם כן – מדוע חשוב ועקרוני כל כך שצורתן של אותיות התורה תהיה קבועה ומוגדרת[1]?
 
כדי להבין זאת עלינו להתבונן לעומק, דרך עיניה של תורת חסידות חב"ד[2], בסיפור בריאת העולם:
 
ובכן, הסיפור הראשון בתורה הוא סיפור בריאת העולם בששת ימי בראשית. התורה מספרת שהעולם נברא על ידי דיבורו של הקדוש ברוך הוא, בעשרה מאמרות:
 
"בעשרה מאמרות נברא העולם"[3], וכמו שאומר הכתוב: "בִּדְבַר יְ-ה-וָ-ה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם"[4],

 

[עשרת המאמרות הם: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי רָקִיעַ – וַיְהִי כֵן... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן... וכו' וכו'"[5]].
 
כלומר, דיבורו של הקדוש ברוך הוא [עשרת המאמרות] הוא למעשה הכח הא-לוהי שבאמצעותו נבראה כל הבריאה כולה - כל הברואים כולם, על כל פרטיהם[6], נבראו מעשרת המאמרות שאמר הקדוש ברוך הוא.
 
וביתר פירוט - כמו שדיבורו של האדם מסודר ומחולק לאותיות שונות, כאשר כל אות ואות מגלה ומושכת עמה מעט משכלו של האדם – ועל ידי כך למעשה האדם יכול לגלות את רצונו ומחשבתו לזולתו,
 
כך גם דיבורו של הקדוש ברוך הוא מורכב מ-22 [כ"ב][7] אותיות התורה [שהן: א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ך, ל, מ, ם, נ, ן, ס, ע, פ, ף, צ, ץ, ק, ר, ש, ת] כאשר כל אות ואות למעשה נושאת עמה, מושכת ומגלה, אור חיים וכח מהקדוש ברוך הוא כדי להוות ולקיים בהם את הבריאה,
 
כל זאת ועוד: מתוך התבוננות בעולם, ללא ידיעת חכמת פנימיות התורה, ניתן לטעות ולחשוב שלאחר שהעולם נברא בששת ימי בראשית הסתלק ממנו הכח     הא-לוהי שברא אותו – כלומר, ניתן לטעות ולחשוב שאותיות התורה המרכיבות את עשרת המאמרות הסתלקו מהעולם, ומאז העולם עומד ומתקיים בצורתו מעצמו [כמו שתכשיט יפה נשאר עומד בצורתו גם לאחר שמסתלקות ממנו ידי האומן שעשה אותו].
 
אך למעשה אין הדבר כך כלל וכלל!
 
אלא, האמת היא שכמו שהטבע של האבן הוא לשוב מטה אל הארץ לאחר שנזרקה מעלה - כך הטבע של כל הברואים הוא לחזור ולשוב ולהיות אין ואפס מוחלט כמו שהיו לפני שנבראו,
 
אלא שהברואים כולם נשארים להיות קיימים ולא חוזרים להיות אין ואפס מוחלט מכיוון שאותיות הדיבור של הקדוש ברוך הוא, אותיות התורה, עומדות ומלובשות בתוך הנבראים, שוכנות בהם ממש, ועל ידי כך הן נותנות ומוסיפות בהם בכל רגע ורגע אור, חיים וכח חדשים אשר מהווים ומקיימים את הברואים מחדש בכל רגע ורגע ממש,

 

ולכן, מכאן מובן שאם היו, חס ושלום, מסתלקות אותיות התורה מנברא כלשהו הרי שנברא זה היה חוזר להיות אין ואפס מוחלט כפי שהוא היה לפני שנברא,
 
ובמילים אחרות: הבריאה כולה מתחדשת ונבראת מחדש בכל רגע ורגע ממש על ידי אותיות התורה המלובשות בה - אותיות התורה המלובשות בבריאה כולה מונעות ממנה לחזור ולהיות אין ואפס מוחלט על ידי כך שהן מוסיפות בה אור, חיים וכח חדשים בכל רגע ורגע.
 
על כך שאותיות התורה תמיד עומדות ומלובשות ושוכנות ממש בתוך הנבראים אומר דוד המלך בספר תהילים: "לְעוֹלָם יְ-ה-וָ-ה דְּבָרְךָ נִיצָּב בַּשָּׁמָיִם"[8],
 
כלומר, האותיות אשר מרכיבות את מאמרו של הקדוש ברוך הוא: "...יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם..."[9], המאמר ממנו נברא הרקיע, אותיות אלה שוכנות וניצבות בתוך הרקיע עצמו ממש - וכאמור, על ידי כך אותיות אלה נותנות ומוסיפות לרקיע בכל רגע ורגע מחדש אור וחיים המהווים ומקיימים אותו ומונעים ממנו לשוב ולהיות אין ואפס מוחלט כפי שהוא היה לפני שנברא,
 
 ועניין זה של התהוות והתחדשות הרקיע הוא תמידי ומתמשך, באופן של 'לְעוֹלָם' – שהרי, כאמור, אם היו מסתלקות אותיות התורה מהרקיע, ואפילו אם היה זה לרגע אחד בלבד, הרי שהרקיע כולו היה מתבטל לגמרי והופך לאין ואפס ממש [כמובן שהרקיע מובא כאן כדוגמא מייצגת – ולמעשה כך הוא הדבר גם לגבי כל שאר הנבראים כולם].
 
והנה, לאחר דברים ארוכים ועמוקים אלה אנו יכולים להבין כעת מהו הטעם לצורתן המיוחדת המוגדרת והקבועה של אותיות לשון הקודש:
 
ובכן, אותם אור חיים וכח אשר כל אות ואות מושכת עימה מהקדוש ברוך הוא כדי להוות ולהחיות ולקיים את הבריאה באים לידי ביטוי בצורתה החיצונית, הנגלית לעין, של כל אות ואות – כלומר, הצורה החיצונית של האות מצביעה ומלמדת על האור החיים והכח שמושכת עימה אות זו,
 
ונראה לכך כעת מספר דוגמאות מייצגות:
 
א:    
אם[10] נתבונן מעט נראה שלמעשה האות 'א' מורכבת משלושה חלקים: 'י' עליונה, 'י' תחתונה [הפוכה] וקו המחבר ביניהן. ונראה כעת את משמעות הדבר:
 
ובכן, ה-'י' העליונה של ה-'א' מייצגת את שמו של הקדוש ברוך הוא, 'י-ה-ו-ה', שהוא אכן העליון והראשון [שאין ראשון ואין עליון לו] לכל הנמצאים,
 
ה-'י' התחתונה של ה-'א' מייצגת את ה-'יהודי',
 
והקו המחבר בין שתי ה- 'י' מייצג קו של אמונה המביאה לאיחוד בין שתי ה-'י', איחוד בין היהודי לבוראו - ועל איחוד זה אומר ספר הזהר: "ישראל התורה והקדוש ברוך הוא - הכל אחד"[11].
 
יהודי:    
לשון[12] הקודש היא לשון מיוחדת במינה, לשון בה תוכנו ומהותו של כל דבר ודבר מתבטא בשמו – ואם כן, נוכל לעמוד על תוכנו ומהותו של היהודי על ידי כך שנדע מהי המשמעות של שמו:
     
ובכן, נתבונן ונראה כי האות 'ה' למעשה מורכבת משתי אותיות[13]: האות 'ד' והאות 'י' [במהופך] – והנה, אם נקח את האות 'ד' והאות 'י' [האחרונה] שב-'יהודי' ונחברם ביחד להיות האות 'ה', נראה כי השם 'יהודי' הופך להיות שם 'י-ה-ו-ה',
 

וזהו הסוד שמסתתר בשם 'יהודי', שכל יהודי ויהודי הוא בפנימיותו תמיד חלק משם י-ה-ו-ה.
 
וביתר פירוט, לכל יהודי ויהודיה יש בנוסף לנפש הרגילה, שממנה בא כח החשיבה וכח התנועה [כפי שהדבר אצל כל אומות העולם] עוד נפש נוספת, נפש המכונה בתורת החסידות נפש א-לוהית - ונפש זו היא 'חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'[14], ונראה כעת את פירוש הדברים:
 
ובכן, למרות שכל הבריאה כולה, על כל פרטיה וללא יוצא מן הכלל, נבראת ונמשכת אך ורק מהקדוש ברוך הוא בלבד [וכמו שאומר ספר הזהר ש-"אין מקום או דרגה שבהם הקדוש ברוך הוא אינו נמצא"[15]] – הרי שבכל זאת ישנו הבדל מהותי בין נשמות ישראל לבין שאר כל הבריאה כולה,           
 
שכן כל הנבראים כולם, גשמיים ורוחניים כאחד, נבראו מדיבורו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שאומר הכתוב: "בִּדְבַר יְ-ה-וָ-ה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם"[16],
 
אך לעומת זאת הרי שנשמות ישראל נמשכות ממקור עליון ופנימי הרבה יותר, נשמות ישראל נמשכות מנפיחתו של הקדוש ברוך הוא [נפיחה היא הוצאת אויר בכח, וכמו אדם התוקע בכל כוחו בשופר] - וכמו שאומר הכתוב לגבי הכנסת הנשמה באדם הראשון, שבו היו כלולות כל נשמות ישראל: "וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"[17],
 
והנה, על עניין הנפיחה אצל האדם אומר ספר הזהר ש-"מי שנופח, מתוכו הוא נופח"[18] – כלומר, שהנפיחה באה ונמשכת מפנימיותו ומתוכיותו של הנופח. וכך הוא הדבר גם לגבי נפיחת הנשמה באדם, נפיחה זו נמשכת מפנימיותו של הקדוש ברוך הוא עצמו ממש - ולכן נשמות ישראל תמיד מאוחדות עם פנימיותו ותוכיותו של הקדוש ברוך הוא עצמו ממש, ולכן נשמות ישראל הן 'חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'.
 
[אך לא כך הוא הדבר לגבי כל שאר הבריאה – שהרי ביחס לנפיחה הדיבור נחשב חיצוני לנפש, ולכן כל שאר הבריאה (שנבראה אך ורק מדיבורו של הקדוש ברוך הוא) אינה מאוחדת בפנימיותו של הקדוש ברוך הוא עצמו ממש]
 
ו:
האות[19] 'ו' היא כדמות רגל ארוכה, אשר עוביה הולך ומצטמצם עד שהיא מסתיימת בנקודה בקצה התחתון שלה. בכך אות זו מורה על המשכתו וירידתו של עניין כלשהו מלמעלה למטה. להלן, בפירוש שם י-ה-ו-ה, נראה כיצד עניין זה בא לידי ביטוי.
 
 
 
 
י-ה-ו-ה:
צרוף[20] האותיות יְ-ה-וָ-ה הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא. אנו כעת נראה ונבין כעת מהי המשמעות של צרוף שם זה - וכמו כן נראה ונבין מהי המשמעות של שם נוסף של הקדוש ברוך הוא, השם 'א-לוהים'.
 
כל פרט ופרט בתורה אינו מקרי או סתמי חלילה, אלא מדויק בתכלית הדיוק וצופן בתוכו סודות אין קץ, ועל אחת כמה וכמה שכך הוא הדבר לגבי שם יְ-ה-וָ-ה - שם זה למעשה מורה על סדר השלבים בהם מתהוות נוצרות ומשתלשלות אותיות התורה, אשר כאמור, באמצעותן מהווה ומקיים הקדוש ברוך הוא את הבריאה כולה.

 

על סדר שלבים זה ניתן ללמוד מתוך התבוננות בנפש האדם – וזאת מכיוון שהרי האדם נברא בצלם א-לוהים, כמו שכתוב: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"[21],
 
וכך אכן נעשה כעת, נתבונן כעת בשנים עשר השלבים המרכיבים סדר השתלשלות זה אצל האדם - ומתוך כך נלמד ונבין את סדר ההשתלשלות בו נוצרות ומתהוות אותיות התורה אצל הקדוש ברוך הוא.
 

 
שלב ראשון – עונג[22]:
 
עונג הוא המניע הראשוני והחזק ביותר באדם - עונג הוא השלב הראשון ממנו משתלשלים כל שאר השלבים. כאשר אדם חווה עונג אמיתי מחשבות אינן חולפות בראשו, ואין הוא באותו רגע מחפש לעונג סיבות או הסברים, אלא הוא פשוט מתענג על מה שמענג אותו, ודי.
 
שלב שני – רצון:
 
מתוך העונג שהאדם חווה נולד בו הרצון, רצון לגלות את העונג לזולתו כדי להיטיב עמו, כך שגם זולתו יידע ויגיע אל אותו עונג,
 
וכמו העונג כך גם הרצון – נקודת עצם הרצון של האדם אינה מורכבת ממחשבות, אלא האדם פשוט רוצה את הדבר שאותו הוא רוצה, ודי.
 
  שני שלבים אלה, עונג ורצון, נקראים 'חיצוניים' לאדם ומקיפים עליו – וזאת מכיוון שהם אינם נתפסים באופן של השגה פנימית והבנה בכוח המחשבה שלו,
 
אך לעומת זאת, עשרת השלבים הבאים הם פנימיים באדם. שלבים אלו מכונים בשם 'ספירות', מלשון 'אבן ספיר'[23], אבן שהיא בוהקת ומפיצה אור - וזאת בהתאם לכך שתפקידן של עשרת הספירות הוא ליצור ולגלות את המחשבה באדם ולהמשיכה מטה עד לגילויה אל הזולת על ידי דיבור.
 
ספירה ראשונה – חכמה:
 
מתוך הרצון לגלות את העונג לזולתו נולדת באדם נקודת ראשית המחשבה, נקודה זו היא נקודה יחידה הכוללת בתוכה את כל פרטי המחשבה כולם – אלא שבנקודה זו כל פרטי המחשבה הם עדיין בהעלם ואינם גלויים לאדם.
 
נקודת ראשית המחשבה נקראת 'ספירת החכמה' והיא מיוצגת ע"י האות 'י', שהיא הקטנה שבאותיות, נקודתית ממש – כמו נקודת ראשית המחשבה.
 
ספירה שניה – בינה:
 

תפקידה של 'ספירת הבינה' [בינה - לשון הבנה] הוא לקחת את נקודת ראשית המחשבה, האות 'י', ולהוציא את הפרטים הנסתרים שבה מההעלם אל הגילוי, כך שכל פרטי המחשבה המסתתרים ב-'י' הנקודתית יהיו גלויים ומובנים לאדם.
 
ספירת הבינה מיוצגת ע"י האות 'ה'[24]. כאמור[25], ניתן לראות כי האות 'ה' מורכבת מהאותיות 'ד' ו-'י' – והפירוש בכך הוא שהאות 'ה' [כאשר היא מייצגת את ספירת הבינה] מסמלת את יציאת כל פרטי המחשבה החבויים בספירת החכמה, האות 'י', מן ההעלם אל הגילוי בשכלו של האדם – וזאת כצורת האות האות 'ד' – כלומר, קו אופקי [המורה על השגה לרוחב] וקו אנכי [המורה על השגה לעומק], וכל זאת יחד עם חיבורם של כל פרטי המחשבה אל מקורם, אל ספירת החכמה – האות 'י'.
 
ספירה שלישית – דעת:
 
'דעת' בלשון הקודש היא חיבור והתקשרות בין שני גורמים, כמו שכתוב: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת [-התחבר אל] חַוָּה אִשְׁתּוֹ[26]". ישנן שתי 'תת ספירות' דעת:
 
א. 'דעת עליון' - מחברת ומקשרת את החכמה עם הבינה.
ב. 'דעת תחתון' - מחברת ומקשרת את המחשבה [חכמה ובינה] עם המידות שבנפש האדם [כפי שיבואר להלן].
 
שבעת הכוחות האחרונים נקראים גם בשם 'מידות'[27] - מלשון מדידה[28] ונתינת גבול. כלומר, לאחר שנוצרה אצל האדם מחשבה שברצונו לבטא, הרי שהתפקיד של המידות הוא למדוד ולעצב את אופן גילוי המחשבה בדיבור: האם הדיבור יהיה שופע רגש של חסד או ריחוק, האם הדיבור יהיה מוסבר ומובן היטב או לא וכו'...
 
 
 
 
מידה ראשונה – חסד [אהבה]:
 
מידה זו מוציאה ומגלה את המחשבה ללא הגבלה - באופן של אהבה, חסד וקירוב לבבות. כלומר, ללא חשבונות כלל האם הזולת ראוי לגילוי זה מצד עצמו או לא. ללא התחשבות בזכויותיו ובמצבו של הזולת.
 
מידה שניה – גבורה [יראה]:
 
מידת הצמצום, מידה זו מגלה את המחשבה לזולת אך ורק לפי החשבון עד כמה הזולת [אם בכלל] ראוי לגילוי זה אם לאו, האם הזולת זכאי ויכול לקבלו.
 
מידה שלישית – תפארת [רחמים]:
 
מידה זו היא למעשה שילוב וחיבור של שתי המידות חסד וגבורה יחדיו, באופן הבא: להשפיע אהבה קירוב וחסד בלי גבול גם למי שאינו ראוי לגילוי זה כל כך - כלומר, להשפיע למרות החשבון, מתוך רחמים.
 
מידה רביעית וחמישית – נצח והוד:
 
 

מידות אלו מעצבות ומוליכות את המחשבה כך שתתבטא באופן מובן ומתקבל יותר ע"י הזולת - ודבר זה נעשה ע"י חילוק המחשבה לחלקים קטנים ויותר מובנים או ע"י המשלת משלים וכו',
 
[מידות אלה מכונות גם 'אבני רחיים' - שכמו שאבני רחיים טוחנות ומפוררות את החיטה לחלקים קטנים, כך גם האדם הרוצה להשפיע לזולתו באופן מובן יותר חייב 'לפורר' את רעיונותיו לפיסות קטנות ומובנות יותר, דבר שנעשה על ידי שתי מידות אלה].
 
מידה שישית – יסוד:
 
מידה זו מקשרת בין האדם המשפיע, המדבר, לאדם המקבל, השומע – תפקידה של מידה זו הוא ליצור קשר פנימי ואמיתי ביניהם, כך שהדיבור ביניהם לא יהיה מן השפה ולחוץ בלבד.
 
לאחר ששת המידות באה המידה השביעית, המידה האחרונה, שהיא גם הספירה האחרונה והשלב האחרון מבין שנים עשר השלבים - התגלות המחשבה לזולת ע"י דיבור האדם.
 
מידה שביעית – מלכות:
 
דיבורו של האדם הוא השלב הסופי והתוצאה של כל אחד עשר השלבים שקדמו לו. הדיבור הוא תכלית ומטרת כל סדר השלבים. על ידי דיבורו היהודי מביע את רצונותיו לסביבתו. דיבורו של היהודי מכונה בשם '[מידת ה-]מלכות', וכמו שאומר זאת הכתוב: "דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן"[29] – כלומר, שעל ידי דיבורו של המלך [והכוונה כאן היא לכל יהודי, שהרי כל יהודי הוא מלך על כוחות נפשו] ניכר ומתבצע שילטונו.
 
מידת המלכות, דיבורו של אדם, מיוצגת אף היא ע"י האות 'ה'[30], וזאת מכיוון שערכה המספרי[31] של האות 'ה' הוא 5 – כנגד חמשת מוצאות הפה[32] שבהם נוצר הדיבור, וכמו כן מכיוון שהבסיס לכל הצלילים המופקים מחמשת מוצאות הפה הוא ההבל הפשוט היוצא מן הריאות, הבל שצלילו הוא כצליל האות 'ה'.
 
נראה כעת כיצד למעשה כל גופו של היהודי משתתף בתהליך הדיבור:
 
ספירת החכמה היא כנגד מוח האדם, מקום המחשבה "חכמה – מוח"[33]. ספירת הבינה היא כנגד לב האדם, "בינה – לב, ובה הלב מבין". מידת החסד היא כנגד זרוע ימין באדם, "חסד - זרוע ימין". מידת הגבורה היא כנגד זרוע שמאל באדם, "גבורה - זרוע שמאל". מידת התפארת היא כנגד גוף האדם המחבר בין שתי הזרועות [בין שתי המידות], "תפארת - גוף". מידות נצח והוד הן כנגד הרגליים שבאדם, "נצח והוד - שתי שוקיים". מידת היסוד היא כנגד אברי המין שבאדם, אברים שמקשרים בין בני הזוג, המשפיע והמקבל, באופן של אהבה וחשק, "יסוד - סיום הגוף"
[וכמו שבגשמיות השפעת הזרע גדלה ככל שההתקשרות היא יותר באופן של אהבה ורצון וחשק הדדי בין בני הזוג כך גם ברוחניות, ההשפעה הרוחנית (מהמשפיע למקבל) מתרבה בכמות ובאיכות ככל שהיא יותר באופן של אהבה ורצון וחשק הדדי]. מידת המלכות היא בפיו של האדם, "מלכות - פה".
 
ובכן, אלו הם שנים עשר השלבים הקיימים באדם, השלבים המרכיבים את 'סדר ההשתלשלות' – הסדר בו מתהוות ומתגלות אותיות הדיבור אצל האדם.
 

 
כעת, מתוך ההקבלה הקיימת בין האדם לבוראו, נוכל להבין את משמעות השם י-ה-ו-ה:
     
ובכן, הדבר שהביא את הקדוש ברוך הוא לברוא את העולמות הוא העונג שבכך - עונג שהוא מעבר להשגת השכל, ואין עליו לא מחשבות ולא שאלות. עונג מורה על עצם הנפש בעוד ש-'שם' כלשהו [ובמקרה שלנו, שמו של הקדוש ברוך הוא] מורה רק על 'משיכת חלק' בלבד מהנפש – ולכן העונג אינו נזכר באותיות שם י-ה-ו-ה, 
 
מתוך עונג זה נולד והשתלשל רצונו של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולמות - כדי שיבראו ברואים שיוכלו לקבל ולהכיל בתוכם עונג זה.
 
כמו העונג, גם הרצון מרומם מעל השגת השכל והמחשבה, אך מכיוון שהוא אביה מולידה של המחשבה הרי שבכל זאת הרצון נזכר ברמז [בלבד] באותיות שם   י-ה-ו-ה - זהו הקוץ העליון שמעל ה-'י' בשם י-ה-ו-ה,
 
ומתוך רצון זה נולדה נקודת ראשית המחשבה, נקודת החכמה, להתהוות העולמות - היא ה-'י' שבשם י-ה-ו-ה.
 
יציאת הפרטים הטמונים באות 'י' מההעלם אל הגילוי, בהבנה ובהשגה, מיוצגת ע"י האות 'ה' [הראשונה] שבשם י-ה-ו-ה המייצגת את ספירת הבינה,
 
[תפקידה של ספירת הדעת הוא אך ורק להוות גורם מקשר (בין החכמה לבינה או בין הבינה למידות), ולמעשה אין לה תפקיד משל עצמה - ולכן אין ייצוג לספירת הדעת באותיות שם י-ה-ו-ה]
 

ולאחר מכן באה האות 'ו' [אשר בצורתה מרמזת היא על הורדה והמשכה מלמעלה למטה] ומייצגת את ששת המידות [הרי הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד – וכמו כן ערכה המספרי של 'ו' הוא 6 (כנגד ששת המידות)] אשר ממשיכות ומורידות ומעצבות את מחשבתו של הקדוש ברוך הוא עד לגילויה בדיבור,
 
דיבורו של הקדוש ברוך הוא הרי הוא מידת המלכות, ומידה זו מיוצגת על ידי האות 'ה' האחרונה שבשם י-ה-ו-ה. כפי שראינו לעיל, על ידי דיבורו הקדוש ברוך הוא מהווה ומחייה בכל רגע ורגע מחדש את כל הברואים, וכמו שאומר זאת דוד המלך בספר תהילים: "לְעוֹלָם יְ-ה-וָ-ה דְּבָרְךָ נִיצָּב בַּשָּׁמָיִם"[34].
 
ובכן, עד כאן הסברנו את הפירוש של שם י-ה-ו-ה[35], ראינו כיצד באמצעות שם זה הקדוש ברוך הוא [שהוא עצמו מרומם מעל כל שם] מהווה את הבריאה כולה בכל רגע ורגע מחדש מאין ואפס להיות יש - ראינו כיצד שם זה למעשה מורה על סדר השתלשלות אותיות התורה הנושאות בתוכן את האור והחיים מהקדוש ברוך הוא האינסופי אל הבריאה, כדי להוותה ולהחיותה ולקיימה.
 

 
אך נשאלת השאלה: אם אכן הבריאה כולה מתהווה בכל רגע ורגע מחדש מאין ואפס להיות יש, מדוע לעיננו הדבר אינו נראה כך? כלומר, מדוע לעניינו העולם נראה דומם ומת, כאילו שהוא עומד ומתקיים מעצמו מאז ומעולם,
 
מדוע איננו מרגישים את אותו כח א-לוהי שנושאות בתוכן אותיות התורה כדי להוות ולקיים את הבריאה בכל רגע מחדש ממש?
 
ובכן, התשובה לכך היא שזהו הקדוש ברוך הוא בעצמו אשר יצר צמצום והסתר מכוונים אשר מסתירים ומכסים על אותו כח א-לוהי אשר מהווה ומחייה את הבריאה - ולכן כח זה אינו מורגש בחושינו הגשמיים,
 
ואת זאת עשה הקדוש ברוך הוא כדי שתהיה אפשרות של בחירה חופשית אמיתית ליהודי – הבחירה האם להמשך אחרי כל הדעות וכל העניינים של העולם הזה, או להגיע אל אמת הבריאה על ידי הליכה בדרך התורה והמצוות,
 
ועל ידי כך שהיהודי בוחר בבחירתו החופשית האמיתית ללכת בדרכי התורה והמצוות הרי שהוא נעשה ראוי להגיע ולהראות לפני פני המלך, מלך העולם.
 

     
השם 'א-להים' הוא זה אשר מסתיר על הכח הא-לוהי אשר מהווה ומחייה את הבריאה - וזאת על ידי כך שהוא מכסה ומסתיר על שם 'י-ה-ו-ה', השם המורה על התהוות והשתלשלות אותיות התורה אשר נושאות בתוכן את הכח הא-לוהי אשר מהווה ומחייה את הבריאה, כנזכר לעיל.
 
הדברים יובנו מעט יותר לאור דבריו של דוד המלך בספר תהילים, שהמשיל נושא זה ואמר: "שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן, יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים"[36] – כלומר, שכמו שלשמש יש סוככים טבעיים [-'מָגֵן'] אשר מונעים מעוצמתה המלאה להגיע אל הארץ, וזאת כדי שיוכלו להיווצר חיים על פני הארץ – כך גם שם 'אֱ-לֹהִים' מכסה ומסתיר על שם   'יְ-ה-וָ-ה', ועל ידי כך הוא מונע מהכח הא-לוהי שנמשך ושנשפע לבריאה על ידי שם זה להתגלות במלוא עוצמתו לברואים, ולכן העולם נראה כאילו הוא עומד ומתקיים בפני עצמו במחזוריותו הקבועה - ועל ידי כל זאת נוצרת לאדם אפשרות של בחירה חופשית אמיתית, שהיא חיים ממש, כנ"ל.
 
וביתר ביאור מעט: ערכו המספרי של שם 'א-להים' זהה[37] לזה של המילה 'הטבע' (86) ועל כן יש קשר ושייכות מיוחדת ביניהם,
 
והנה [כפי שנאמר בתחילת החוברת] המילה 'הטבע' היא למעשה מלשון 'טביעה'[38] – כלומר, מילה זו מרמזת על כך שהכח הא-לוהי אשר מהווה ומחייה את הבריאה כולה בכל רגע ורגע מחדש כביכול טבע ונעלם בתוך חוקיו ומחזוריותו הקבועה של הטבע, ולכן הוא אינו נגלה ואינו נראה לעינינו הגשמיות,
 
ומכל זאת מובן שהכח הא-לוהי אשר נמשך ונשפע לבריאה על ידי שם י-ה-ו-ה אינו נראה לעיננו ואינו מורגש בחושינו הגשמיים מכיוון שהוא מכוסה ומוסתר על יד שם 'א-להים' – כלומר, מכוסה ומוסתר על ידי לבושי הטבע, חוקיו ומחזוריותו הקבועה.
 
צ:   
ישנן[39] שתי דעות לגבי היחס בין הקדוש ברוך הוא לעולם - 'דעת התחתון' ו-'דעת העליון'[40]:
 
דעת התחתון: לפי דעה זו העולם הזה הוא למעשה 'יש' [-ממשי וקיים] אשר נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, שאין הוא נראה ואין הוא נתפס כלל בכלי השכל [וכמו שאומר אליהו הנביא בספר הזהר: "אין מחשבה שיכולה להיתפס בך, הקדוש ברוך הוא, כלל[41]"], ועל כן הוא מכונה 'אין' – כלומר, לפי דעה זו העולם הוא 'יש [הבא] מאין'
 
דעת העליון: דעה זו אומרת שדווקא הקדוש ברוך הוא הוא היש האמיתי והיחידי, ואילו כל שאר הבריאה היא למעשה אין ואפס לעומתו, כל הבריאה אינה תופסת מקום וכאילו שמציאותה בטלה לגבי הקדוש ברוך הוא האינסופי. ולכן לפי דעה זו העולם הוא 'אין [הבא] מיש'.
 
כמובן שדעת התחתון היא לא יותר מאשר הונאה [-דמיון והיפך האמת] הנובעת מקוצר דעתו של היהודי. שהרי פשוט הוא הדבר שכמו שדיבור אחד של האדם הוא אין ואפס לגבי הנפש המדברת עצמה [שיכולה לדבר דיבורים אין קץ, אם לא היו מתעייפים איברי הדיבור הגשמיים של האדם] - כך, ועל אחת כמה וכמה, שכל העולמות כולם, שנבראו מדיבורו של הקדוש ברוך הוא בעשרה מאמרות, הם אין ואפס ובטלים ממש לגבי הקדוש ברוך הוא.
 

הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה באופן כזה שבכל דור ודור ישנו צדיק [כמו שכתוב: "ראה הקדוש ברוך הוא שהצדיקים מועטים, עמד ושתלם בכל דור ודור"[42]] שבא ומגלה לאנשי הדור ומלמד אותם כיצד להתגבר ולהתעלות על אותה הונאה [דעת התחתון] ולהגיע אל הדעה הצודקת [דעת העליון] - על ידי כך שהוא מדריך אותם בדרכי התורה והמצוות,
 
ועניינו זה של הצדיק נראה ומתבטא בתמונת האות 'צ', אשר מורכבת למעשה משתי אותיות – 'י' הרוכבת על גבי 'נ' ומכופפת אותה.
 
האות 'נ' מייצגת את עניין ההונאה, אות זו מורה על העולם כפי שהוא נראה ל-'יש',
 
ואילו האות 'י', המכופפת את האות 'נ' [מכופפת את ההונאה], מורה על בחינת החכמה [כפי שדובר לעיל[43] 'י' מייצגת חכמה], חכמת האמת שמאירה על ידי הצדיק ותורתו.
 
ואם כן, על ידי התחברותו של היהודי הפשוט אל הצדיק ולתורתו היהודי מתעלה אט אט אל ההבנה וההשגה איך שהעולם הוא אכן אין ואפס ובטל לגבי הקדוש ברוך הוא האינסופי.
 
אומרת הגמרא: "גדול מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ"[44] – והפרוש בכך הוא ש-'מעשה שמים וארץ' הוא בריאת והתהוות העולם באופן כזה שהוא נראה 'יש' – כלומר, ממשי ועומד בפני עצמו, וכפי שטוענת 'דעת התחתון'. ואילו מעשה צדיקים הוא הפרכת ההונאה וגילוי דעת האמת שהעולם הוא למעשה אין, וכפי שטוענת 'דעת העליון'.
 
מצד הגילוי של האות 'צ', גילוי דעת העליון, הרי שהעולם אינו יכול להיות בבחינת יש. אך הקדוש ברוך הוא רוצה שהיהודי יגיע לדרגה גבוהה זו מצד עבודתו העצמית ולכן הוא אמר לאות 'צ': "את צדיק, את צריכה להיות נסתרת אינך צריכה להתגלות כל כך"[45] - כלומר שגילוי דעת העליון, מצד הצדיק ['צ'], הוא בתחילה נסתר ונעלם מעיני היהודי הפשוט, והעולם נתפס בעיניו בתחילה כ-'יש' – אך זאת אך ורק כדי שהיהודי יתייגע ויגיע אל דעת העליון בכוחותיו הוא.
 
אמת שקר:    
המילים[46] 'אמת' ו-'שקר' עצמן, כפי שהן נכתבות בלשון הקודש, מגלות לנו ומלמדות אותנו כיצד להבדיל בין אמת לשקר:
 

האמת - דעה אמיתית כלשהי, תעמוד לנצח, ואפילו כנגד אינספור דעות שקריות. האמת תמיד יציבה - לא משתנה ולא מתנדנדת, וכפי שרואים שכל אות במילה 'אמת' עומדת יציבה על שתי רגליים ואינה יכולה להתנדנד [וההיפך מכך במילה 'שקר' – שלכל אות יש אך ורק רגל אחת, ולכן אנו אומרים: "לשקר אין רגליים"[47]]
 
וכמו כן, האמת – דעה אמיתית כלשהי, היא כזו שהיא מקיפה את העניין הנדון מתחילתו, דרך תוך תוכו ועד סופו – כמו שהמילה 'אמת' מורכבת מהאות הראשונה, האמצעית בדיוק[48] והאחרונה שבסדר הא"ב, וזהו מה שאומרת הגמרא: "חותמו של הקדוש ברוך הוא 'אמת' - שהוא הראשון והוא האחרון והוא הוא" [וההיפך מכך במילה 'שקר' שמורכבת מאותיות הצמודות זו לזו בסדר הא"ב].
 
אך יחד עם כל זאת הרי שהאדם מטבעו אינו מכיר את האמת, והוא צריך להתאמץ כדי להגיע אליה, הדעה האמיתית אינה קרובה אל האדם - וכפי שמרמז על כך המרחק הגדול בין כל אות לחברתה [בסדר הא"ב] במילה 'אמת'. [וההיפך מכך בשקר, שהוא קרוב אל האדם, והאדם אינו צריך להתאמץ כדי להגיע אליו, כמרומז בכך שאותיות המילה 'שקר' צמודות זו לזו].
 
איש אשה:   
אמרו חז"ל: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן"[49], 
 
והפירוש בכך הוא שכאשר איש ואשה מגיעים חלילה למצב של 'לא זכו' אזי פורחות מהם האותיות 'י' ו-'ה', והם שניהם נשארים רק עם האותיות 'אש', אש שאוכלת אותם ומפרידה ביניהם. אך מצד שני, כאשר איש ואשה מגיעים למצב של 'זכו' [מלשון 'זיכוך' ו–'זכות'] אזי האותיות 'י' ו-'ה' [שיחדיו הן שם השכינה] נשארות עימם, ואז כמובן ששורה ביניהם השכינה והם מצליחים בדרכם המשותפת.
 
סוף הדוגמאות.
 
 
 

---