הרב נחמן נחמנסון השליח הראשי להודו מוסר שיעור תניא יומי בבית חב"ד הודו
הסבר התניא היומי:
אחרי שהרבי הזקן הסביר לנו בפרק י"ח בתניא שגם איש יהודי הכי פשוט יכול להיות בינוני, כי לא צריך יותר מדי כדי להיות טוב. להיפך מי שהוא פשוט יותר, טוב לו בעבודת השם שהיא למעלה מהשכל. בפרק י"ט מסביר הרבי הזקן את הפסוק מהתנ"ך בספר משלי: "נר השם נשמת אדם". לכאורה מה הקשר בן נר לנשמה? מסביר הרבי הזקן שמקור האש הוא מתחת לגלגל הירח, לכן אם נשפיל את הגפרור כלפי מטה, בכל זאת האש תעלה למעלה. כי האש רוצה להימשך למעלה למקור שלה שנמצא תחת לגלגל הירח. לכאורה, שם למעלה האש תכבה ורק כאן בכדור הארץ היא דולקת. בכל זאת זה הטבע של האש שהוא דבר לא שכלי בכלל - לברוח מתענוג האור וללכת אל החושך שתחת לירח. אותו דבר גם נשמת היהודי - היא רוצה רק את אלוקים, גם אם בשביל זה תצטרך לצאת מהגוף. לכן עם ישראל נשאר חי וקיים כבר 3326 שנה ממתן תורה. כי הוא מוכן תמיד לנצח כל כופר שעומד לו בדרכו, ולמסור נפש על התורה, ולא להתבולל בעמים.
נשמת היהודי רצונה לעלות למעלה, למקורה. ונשמת היהודי היא ההבדל הניכר בין היהודי לגוי. זו הסיבה שכל העמים מלפני 3326 שנה התערבבו אחד עם השני והתבטלו. גם עמי המזרח הרחוק התערבבו ונוצרו להם עמים שונים ומשונים והמקוריים אבד זיכרם. היות ומי שאין לו את הנשמה שהיא מקור החכמה להתבטל לאלוקים, זאת אומרת: מי שאין לו ביטול לאלוקים, האלוקים מוחה אותו. רק עם ישראל שמתבטל לאלוקים, אלוקים משאיר אותו לנצח. כמו שהרמב"ם אומר: אין כל ישראל מתים, אבל הרשעים שבעם ישראל שעושים חשבונות שוטים. מה החשבון שלהם? הם חושבים, שרק ביום כיפור צריך לשמור את קדושת היום, שמי שמחלל את היום הקדוש – יום כיפור, הוא מתנתק מאלוקים, לכן על יום כיפור הם מוסרים את הנפש. הם לא מבינים שאותו דבר צריך למסור את הנפש כל שבת, כדי לא להניע את המכונית, ולא להדליק אור ולא לדבר בסוללרי ובטלפון במשך השבת.
לכל יהודי באשר הוא יש נשמה, שרצונה לשוב למקורה. זו הסיבה לכך שגם אנשים לא דתיים בכלל, פתאום מתעוררת אצלם אמונה. לדוגמא: כאשר מישהו נפטר חס וחלילה, הם מתחילים להבין שהעולם החומרני הוא כלום, ואז הם מוסרים את נפשם לחזור למוטב. כי גם אדם לא דתי שעבר את כל העבירות שבעולם, יש לו את נקודת החכמה שמתחבאת שם עמוק במערת הלב, ונשאר שם דבש מתוק. את זה הוא ירש מאברהם, יצחק, ויעקב. לכן גם אם יגידו ליוסי שריד ולשולמית אלוני: "אם לא תתנצרו נהרוג אותכם"! אפילו יוסי שריד ושולמית אלוני ימסרו את נפשם על קידוש השם וימותו כיהודים. כי בפנים עמוק בלב הם רוצים את אלוקים. זו גם הסיבה שאריסטו שהיה יהודי מתבולל, וגם איינשטיין חזרו בתשובה לפני שמתו.
מילות התניא המקוריות:
פרק יט
ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מ"ש נר ה' נשמת אדם פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמ"ש בע"ח ואף שע"י זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אעפ"כ בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם וכן בחי' רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחי' חכמה שבנפש שבה אור א"ס ב"ה. וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנק' קודש העליון הבטל במציאות באור א"ס ב"ה המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה והוא הפך ממש מבחי' הקליפה וס"א שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל הפך בחי' החכמה ולכן נקראים מתים כי החכמה תחיה וכתיב ימותו ולא בחכמה. וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם כי בחי' החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור א"ס ב"ה המלובש בה הם בבחי' גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנ"ל. ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא כמאמר רז"ל אין אדם חוטא כו' אלא שגלות הזה לבחי' חכמה אינו אלא לבחי' המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה שבנפש האלהית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחי' גלות ממש. רק שהיא בבחי' שינה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחי' חכמה שבה אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה. וכמ"ש ויקץ כישן ה' לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם מ"מ כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד שיסודתה בהררי קודש היא בחי' חכמה שבנפש האלהית שבה מלובש אור א"ס ב"ה הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה' כדכתיב כל הגוים כאין נגדו וגו' וכתיב כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו' וכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו' וכתיב הרים כדונג נמסו. והנה אור ה' א"ס ב"ה המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כל כך לגרש ולדחות הס"א והקליפות שלא יוכלו יגעו אפי' בלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של אמונת ה' אחד דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ה' אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה' וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור א"ס ב"ה שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו שהיא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושיה החיצונים שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל:
פיענוח ראשי תיבות וקיצורים
מ"ש = מה שכתוב
כמ"ש = כמו שכתוב
בע"ח = בעץ חיים
שע"י = שעל ידי
אעפ"כ = אף על פי כן
בחי' = בחינת
ב"ה = ברוך הוא
בבחי' = בבחינת
א"ס = אין סוף
שנק' = שנקרא
א"ס = אין סוף
ב"ה = ברוך הוא
כנ"ל = כנזכר לעיל
מבחי' = מבחינת
וס"א = וסטרא אחרא
בחי' = בחינת
בבחי' = בבחינת
רז"ל = רבותינו זכרונם לברכה
עוה"ז = עולם הזה
כמארז"ל = כמאמר רבותינו זכרונם לברכה
מ"מ = מכל מקום
א"ס = אין סוף
ב"ה = ברוך הוא
הס"א = הסטרא אחרא
אפי' = אפילו
ח"ו = חס ושלום
ע"ז = עבודה זרה
