הרב נחמן נחמנסון השליח הראשי להודו מוסר שיעור תניא יומי בבית חב"ד הודו
הסבר התניא היומי:
בהמשך פרק כ' בתניא, הרבי הזקן רוצה לחזק את אותם אנשים שחושבים שרק בעבירות גדולות הם מתנתקים מאלוקים. כדי לחזק אותם לקיים את כל המצוות, קלה כבחמורה. הרבי הזקן נותן להם תרגיל מחשבתי שיועיל להם לא לחטוא. דבר ראשון: לדעת שהעולם לא תופס מקום בכלל לחשיבות. היות, וכל כולו בטל כל רגע במציאות לגבי האלוקים, ורק ה'אנוכי השם אלוקיך', הוא מחיה את העולם כל שניה. הוא האין סוף האמיתי וכל הניבראים גבוליים ומבוטלים. הנבראים רק ניראים כאילו הם ישות עצמאית, אבל הם ממש בטלים כי אין להם כח אין סופי. לכן כדי להבין ולהתחזק בתרגיל מחשבתי זה - שהעולם הוא אפס, והאמת היחידה הניצחית היא התורה, מקדים לנו הרבי הזקן משל: גוף ונשמת האדם. האדם יכול לדבר דיבורים, ולהבטיח הבטחות ובכל זאת במחשבה ירוצו לו אותיות בכמות לא מוגבלת. אותיות המחשבה האלו הם הרבה יותר מציאותיות ואמיתיות. כי מה שהאדם מוציא בפה זה מאוד מוגבל, חיצוני ושיטחי, גם הרבה פעמים שיקרי. רוב האנשים מסתירים בדיבור את המחשבה האמיתית שלהם, ובוודאי שכולם מסתירים את התענוגות שלהם. כי תענוג אמיתי הוא כל כך גדול ואין סופי לגבי הדיבורים, עד שאי אפשר לתאר את התענוג בדיבור. רק קוראים לו בשם קצר - היה כיף... זאת אומרת שהדיבור האנושי הוא לא אמיתי ורציני כמו התענוג הפנימי. התענוג הפנימי האנושי הוא ממש אין סוף לגבי דיבורי סרק ופיטפוטים.
אחרי שהיסברנו את המשל, נבין את הנמשל: הדיבור האלוקי הוא חיצוני, בעשרה מאמרות ברא אלוקים את העולם. כמו שבמשל הדיבור הוא רק חיצוני וגבולי לגבי התענוג, כך גם בנמשל, הדיבור האלוקי - העולם החומרי, הוא חיצוני לגבי התענוג האלוקי שזה תורה ומצוות. לכן כאשר האדם יחשוב עמוק, שכל מה שהוא רואה בעיניים: גלובוס, אש, רוח, מים, כוכבים, שמש וירח, הכל זה רק דיבורים חיצונים של האמת האלוקית. החיצוניות הזאת שנקראת עולמות, היא בכלל לא תופסת מקום לגבי התענוג הפנימי האלוקי שזה "אנוכי השם אלוקיך", שמחיה את כל החיצוניות המוגבלת הזאת, על ידי התענוג הפנימי שאתה - היהודי מקיים תורה ומצוות, ורק בזכותך הגלגל מסתובב כי הנחת היום תפילין.
מילות התניא המקוריות:
ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפי' לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחי' לבוש האמצעי שלה שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורי' לאין קץ ותכלית וכ"ש לגבי בחי' לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם וא"צ לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנ"ל חב"ד כו' שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא ג"כ בחי' אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר אבל עשר בחי' חב"ד כו' הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחי' אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה אין בה בחי' אותיות עדיין רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו וכ"ש קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו ואח"כ חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל הרי בכאן נולדה בחי' אותיות במוחו שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם:
פיענוח ראשי תיבות וקיצורים
אפי' = אפילו
בחי' = בחינת
דבורי' = דבורים
וכ"ש = וכל שכן
וא"צ = ואין צריך
הנ"ל = הנזכרות לעיל
חב"ד = חכמה בינה דעת
ואח"כ = ואחר כך
