עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> חדשות >> חייבים להמשיך הלאה
 
חייבים להמשיך הלאה


 

שמוליק שארף מטפס במדרגות של בית חב"ד בניו דלהי, ונשימתו נעתקת • בפעם האחרונה שהיה כאן, לפני שנה, היו לו חיים מלאים ומשפחה מאושרת • ואז, ביום השני של מבצע עמוד ענן, בא הטיל שנחת בסלון הבית בקריית מלאכי וריסק את המשפחה • אשתו מירה נהרגה במקום לעיני בתה

·         מתי טוכפלד
באדיבות "ישראל היום"
פורסם ב – 01/11/2013
 
בערב שבת של אמצע נובמבר 2012, כשכולם עזבו לקבלת שבת בבית הכנסת במרכז הרפואי שיבא, נותר שמוליק שארף לשכב לבדו בחדרו במחלקה. שם פרץ לראשונה בבכי. שעות ספורות לפני כן, כשהתאושש מהניתוח המסובך שעבר בלילה בראשו ובידיו, בישר לו אחיו מנדי שאשתו מירה לא שרדה את הטיל שנחת על ביתם בקריית מלאכי, ושהלווייתה מתקיימת ממש עכשיו. שמוליק עצמו נפצע קשה מאוד והספיק לחלץ את שלושת ילדיו המדממים לחדר מוגן, לפני שרץ להזעיק עזרה.

אחר כך פירפר שמונה שעות בין חיים למוות על שולחן הניתוחים, עד שפקח את עיניו. הוא היה מוקף ברופאים, בבני משפחה ובחברים. עם כניסת השבת הלכו כולם, והוא נותר לבדו. השקט הביא איתו את המחשבות. ואת הדמעות.

ילדיו, יוסף יצחק בן הארבע, חנה בת השנתיים וגאולה בת שמונת החודשים, שאותם ראה לאחרונה בעיי החורבות שהיו ביתם כשפניהם מכוסות דם ואימה, שכבו בחדרים הסמוכים. יוסף יצחק איבד ארבע אצבעות ביד שמאל, אבל הוא חי ומרגיש טוב. הבנות נפצעו קל בעיקר מפגיעות רסיסים.
ורק מירה שלו איננה.

הדמעות זלגו על פניו במשך רגעים ספורים בלבד. עכשיו שבת, אסור לבכות, אמר לעצמו, וחנק את הבכי בכוח.
*   *   *

חם בניו דלהי. הלחות הכבדה מכה בך ללא רחם. עיר צפופה, סואנת, קשת יום, אפופת ריחות של שפכים, עשן וגללי פרות. זה ערב סוכות, ושמוליק שארף (32) בא מהארץ עם הבן יוסף יצחק, מצויד בעשרות לולבים, הדסים ואתרוגים, כדי לעשות כאן את החג. בעוד שבוע יחזור לישראל, ואחרי האזכרה לאשתו ייקח את שלושת הילדים ויבוא שוב לניו דלהי, להמשיך את השליחות הקדושה שהתחילו הוא ומירה.

"כל ילדינו נולדו כאן, הם לא מכירים מציאות אחרת. עכשיו הם נמצאים אצל הסבא והסבתא בישראל,
אבל הם לא מרגישים שם בבית. הם מבינים שהם אורחים. הבית שלהם הוא כאן".

באמצע אחת הסמטאות במיין בזאר, האזור הכי סואן של העיר, שמוליק נעצר לפתע ליד קומפלקס מוזר של אכסניה־בית קפה־מרכז קניות, שמעליו שלט גדול "הארי רמה".
"במקום הזה התחלנו את המסע שלנו בהודו, אני ומירה".

זה היה ב־2008, מייד אחרי שנישאו. הוא היה בן 27, היא בת 23. כשהגיעו לדלהי שכרו את שני החדרים הקטנים בבניין המוזנח והפכו את המקום לבית חב"ד. חדר אחד שימש אותם למגורים, ובו גידלו את התינוק שנולד, יוסף יצחק, והשני שימש את המטיילים שבאו למקום. כבר מההתחלה היה המקום צר מלהכיל.

"חיינו פה בתת תנאים, אבל מירה מעולם לא התלוננה. תמיד ראתה את המטרה. העזרה שהושיטה לאלפי מטיילים מילאה אותה. היא ידעה שאין לה לאן לעזוב, שזה המקום בשבילה".

אנחנו ממשיכים לסמטה נוספת, שבקצה שלה בניין ישן עם שתי דלתות שקופות בחזית. פה היה בית חב"ד השני. עד היום מחזיק כאן שמוליק, בשכירות, מקווה טהרה עבור מטיילות ישראליות שומרות מסורת הזקוקות לטבילה

המבנה הנוכחי של בית חב"ד שוכן בבניין בן שלוש קומות, גם הוא לא רחב ממדים במיוחד. כששמוליק מגיע לקומה השלישית, נשימתו נעתקת. בפעם האחרונה היה כאן לפני כמעט שנה, בחיים אחרים לגמרי. המשפחה היתה אז שלמה, מאושרת, למרות התנאים הקשים. הילדים למדו בגן שפועל בבית חב"ד בדרום העיר, שמשרת קהילה ישראלית של אנשי עסקים ודיפלומטים.

"מירה היתה נוסעת לשם מדי בוקר עם הילדים בריקשה, מרחק של 40 דקות, וחוזרת עם הילדים בצהריים. היה חם, המסע היומי הזה התיש אותה, אבל המסירות שלה לילדים נתנה לה כוחות לעשות את זה מדי יום, בלי להתלונן. אחרי שהיו חוזרים, היתה נשארת לשחק איתם, והם היו מציירים ושרים".
קולו נשנק.

"היא לא היתה אמא רגילה. אין הרבה אמהות שנמצאות 24 שעות ביממה עם הילדים שלהן. יוסף יצחק גדל על ברכיה מהלידה ועד שנהרגה, היא לא עזבה אותו אפילו יום אחד. הילדים היו חלק מבית חב"ד, ובית חב"ד נעשה למעשה חלק מהם. יוסף יצחק היה אומר בכל שבת דבר תורה בפני עשרות מטיילים. כשראה מטיילים שלא כל כך יודעים ליטול ידיים לפני הסעודה, היה מלמד אותם".

תמונותיה של מירה עדיין תלויות על הקירות, ושמוליק מתקשה לעצור את הדמעות. "בכל פעם שאני רואה את הפנים שלה, מסתכלות עלי ומחייכות, אני מרגיש דקירה בלב".

המילים האחרונות של מירה

שמוליק שארף גדל בשכונת רמות בירושלים, בן למשפחה חסידית ותיקה. למד בישיבות של חב"ד בירושלים, בקריית גת ובצפת. אחר כך עבר עם הוריו לביתר עילית, שם התגורר עד לנישואיו. השידוך למירה לא היה דבר מובן מאליו: היא גדלה בחסידות סדיגורא, אם כי נמשכה כבר מגיל צעיר דווקא לרבי מלובביץ' ולתורת חב"ד. אביה לא אהב את הרעיון שהיא תינשא לחב"דניק, אבל אחרי שפגש את שמוליק שינה את דעתו ונתן ברכתו לשידוך

כבר לפני החתונה היה ברור להם שפניהם לחיים של שליחות בהודו. שליחות של חב"ד, כפי שקבע הרבי מלובביץ', אינה שליחות רגילה. ראשית, אין לה הגבלת זמן - או "עד לביאת משיח צדקנו", בלשונו של הרבי; ושנית - אין גוף מרכזי שמממן את השליחים או את הפעילות. כל שליח הוא יחידה כלכלית בפני עצמה ועליו לפרנס את עצמו ואת משפחתו, ולממן בעצמו את כל הפעילות במסגרת בית חב"ד

ה"שלוחים" בהודו נאלצים לעזוב את המדינה מדי שנה לכמה שבועות כדי לחדש את ויזת השהייה שלהם, ואת הזמן הזה הם מנצלים למסעות של גיוס תרומות בישראל ובארה"ב. במסגרת זו הגיעו בני משפחת שארף לנחלת הר חב"ד בקריית מלאכי. הם תיכננו גם להשתתף באזכרה לזכר השליחים במומבאי, גבי ורבקי הולצברג ז"ל, שנהרגו בפיגוע בבית חב"ד בדיוק ארבע שנים לפני כן. שמוליק לא שיער שהמועד הזה עומד להיות גם יום הזיכרון הפרטי שלו.

"ביום חמישי לפנות בוקר, 15 בנובמבר, ערב ראש חודש כסלו, חזרתי מחתונה בכפר חב"ד. כשנכנסתי הביתה ראיתי את מירה ערה, יושבת ליד המחשב, קונה לילדים דברים מאיזה אתר. כשסיימה, למדנו יחד את השיעור היומי בחסידות, לימוד משותף שלא פיספסנו כמעט אף פעם מאז החתונה. זה היה הלימוד האחרון שלנו יחד.

"בסביבות שבע בבוקר מירה קמה להכין ארוחות לילדים, אני קמתי קצת אחריה, לקראת שמונה. פתאום נזכרנו שבכלל אין לימודים היום, כי יש מלחמה. מבצע עמוד ענן התחיל יום לפני כן, והיה ירי טילים של חמאס על ערים בדרום.

"הילדים התעוררו, ואני התארגנתי לצאת מהבית לתפילה, ופתאום - אזעקה. בבית שבו גרנו לא היה ממ"ד, ובגלל ההתרעה הקצרה, בכל פעם שניסינו לרוץ עם הילדים לחדר המדרגות, שמענו את הנפילות לפני שהספקנו לצאת מהבית. אז מירה החליטה שבאזעקות נאסוף את הילדים לסלון ונגיד איתם פרק תהילים בקול רם. כך היה גם הפעם. כשהיא סיימה את הפרק, נשמעה אזעקה שנייה. שוב חזרה על הפרק, ובדיוק כשהגיעה למילים 'המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד' - נשמע פיצוץ אדיר.

"מעוצמת ההדף עפתי באוויר. מירה צעקה: 'שמוליק! נפל לנו טיל על הבית!' - ואז נשמע הפיצוץ השני
"בשברירי שניות התעוררתי מהפיצוץ. ניסיתי לראות מה קורה סביבי, הבנתי מה קרה, אבל לא הצלחתי לראות כלום, רק צבעים - אדום, שחור, סגול, כוכבים... התאוששתי עד כמה שיכולתי, והבנתי שאנחנו בסכנת חיים. קמתי וראיתי את גאולה מסתכלת עלי, כולה מלאה בדם, יוסף יצחק על הרצפה, חנה עומדת המומה, אני משפריץ דם מכל הכיוונים, מרגיש שהתפוצצו לי הפנים, אבל משהו בפנים מחזיק אותי ולא נותן לי לצנוח. כאילו שמעתי קול פנימי שאומר לי: 'שמוליק, אתה לא מת עכשיו'. 

"כשנעמדתי על הרגליים, שמתי לב שאיבדתי את הזרת ביד ימין ושרסיסים חדרו לי לזרועות מצד לצד. הפנים שלי התמלאו דם מבפנים, כי מעוצמת ההדף התפוצצו לי כלי דם באף, באוזניים ובגרון. הרמתי את הילדים - לא יודע איך - ולקחתי אותם לחדר שלהם, הנחתי אותם על המזרן ורצתי לכיוון הדלת להזעיק עזרה. את מירה לא ראיתי. כנראה הקדוש ברוך הוא סגר לי את העיניים, שלא אראה אותה במצב שבו היא נרצחה.

"פתחתי את המנעול ואת הדלת, ומייד סגרתי. הכל היה שחור, לא ראיתי כלום. שוב קיבלתי את הכוחות הלא מוסברים האלה שלא נתנו לי לאבד את ההכרה, ופתחתי שוב את הדלת, ירדתי בתוך הענן השחור למטה, ארבע קומות, ובדרך אני מנסה לצרוח ולהסביר שיש למעלה אישה וילדים מדממים.
"הגיעו השכנים והאמבולנסים, וראיתי שמוציאים את הילדים כשהם מלאים בדם. פינו אותי לבית חולים קפלן. בבדיקת הסי.טי התברר שיש לי שבר בגולגולת, והעבירו אותי מייד לניתוח בתל השומר. הודיעו לי שאיתרו את הילדים, ושהם בדרך לבית החולים. על מירה לא שמעתי כלום.

"לאט לאט התחלתי לעכל מה קורה. הבנתי שקרה לנו נס גדול, שאני והילדים בחיים. זה מילא אותי חוזק ואמונה גדולה, כי הקדוש ברוך הוא שמר עלינו. את מירה לא ראיתי".

תוצאות הבדיקות של שמוליק הראו שרסיס חדר לראשו, ושיש סכנה ממשית לפגיעה מוחית. הרופאים שלחו אותו בבהילות לניתוח, אבל ברגע האחרון הוא הורה לכולם לעצור. "אני לא נכנס לחדר הניתוח לפני שאני מניח תפילין", אמר. הרופאים התעקשו שאין זמן, אבל שמוליק לא ויתר. חבר קרוב שהגיע לבית החולים סייע לו בהנחת התפילין, כשהרופאים צופים מהצד במחזה הסוריאליסטי, חסרי אונים

"פתאום הרגשתי שהרבי איתי ונותן לי כוחות. נזכרתי במילים האחרונות של מירה: 'ואנחנו קמנו ונתעודד', והתמלאתי עוז ועידוד. רגע לפני שהניתוח התחיל, כשהרופאים והאחיות כבר היו סביבי, עצרתי אותם שוב. אמרתי להם שלפני הניתוח, כל הרופאים והאחיות חייבים לשים כמה מטבעות בקופת הצדקה כדי להדגיש שבכך הם הופכים לשליחיו של הקדוש ברוך הוא, שיביא להצלחת הניתוח. הם היו המומים, אבל התחילו לפשפש בכיסים אחר מטבעות לצדקה".

רגע לפני שעצם את עיניו, שמע שמוליק את המנתח הראשי אומר לחבריו: "תתכוננו לאפשרות של קריסה". במהלך הניתוח אכן היתה החמרה במצבו, והוא הועבר לבדיקת סי.טי, מחשש לדימום פנימי בראשו. אבל לאחר שעות ארוכות, הצליחו הרופאים לייצבו.

"אני רוצה לתת לאמא לאכול"

"כשפקחתי את העיניים, ראיתי את אחי מנדי בחלון של דלת חדר הניתוח. שאלתי אותו 'מה עם מירה?' והוא לא ענה, רק נכנס לחדר ופרץ בבכי. אמרתי לו 'ברוך דיין האמת'. הרגשתי שגם ברגע הזה אני חייב להיות חזק ולהישאר בשמחה.

"שאלתי אותו מה שלום הילדים, והבנתי שהם בריאים ושלמים. הגישו לי את הטלפון, והוריי היו על הקו, שאלו מה שלומי. הם כבר ידעו שמירה נהרגה עוד לפני שנכנסתי לניתוח. עניתי להם: 'ברוך השם, היו ניסים גדולים', וניתקתי".

מפגיעת הרקטה נהרגו, מלבד מירה שארף, גם אהרון סמדג'ה (46) ואיציק אמסלם (24), ששהו בדירות סמוכות באותו בניין.

"הפסיכולוגיות של בית החולים באו לדבר איתי, אבל כבר בדקות הראשונות הבינו שאני לא פצוע רגיל", אומר שמוליק ועיניו מאדימות. "קיבלתי אותן במאור פנים, שאלתי לשלומן, ביקשתי מהן לתת מטבעות לצדקה ודיברתי איתן על יהדות ועל החשיבות של הדלקת נרות בערב שבת. כשהן יצאו, הן אמרו לרופא: 'זה לא מטופל מהסוג שאנחנו מכירות, אין לו צורך בנו'".

המוני חברים, ידידים ומכרים באו לבקר אותו בתל השומר לפני הניתוח ואחריו. "לא היה רגע שהיינו לבד", הוא אומר בהתרגשות, "באו עשרות אנשים וכולם הציעו עזרה, אוכל, בייביסיטר לילדים. עד היום לא הספקתי להודות לכולם. אבל המפגשים המרגשים ביותר היו עם מטיילים לשעבר, ששמעו על מה שקרה ובאו להושיט עזרה ולהזדהות. מסביב למיטה, במחלקה, היה תמהיל של חלקים רבים בעם ישראל: הגאון הרב קנייבסקי, חברי הכנסת משה גפני, מאיר פרוש, מיכאל בן ארי ואריה אלדד, ויחד איתם - מטיילים מהודו, שהכירו אותי ואת מירה, אנשים חובשי כיפה וגם לא דתיים, וכולם יחד, דואגים ועוזרים. זה היה מאוד מרגש".

כשעזבו את בית החולים נאלצו להתמודד עם מצב חדש, שלא הכירו. בלי אמא, עם הרבה צלקות פיזיות ונפשיות. שמוליק התקשה להרים את הילדים בשל הכאבים בזרועותיו, שנפגעו מרסיסים. יוסף יצחק החל ללמוד בעזרת רופאים ופיזיותרפיסטים כיצד להפעיל את ידו קטועת האצבעות. הארבעה עברו להתגורר בבית הוריו של שמוליק בביתר עילית.

"ההתמודדות הכי קשה היתה דווקא של חנה, שהיתה בת שנתיים. היא היחידה שראתה את מירה אחרי פגיעת הטיל. היא סיפרה לנו איך אמא עפה באוויר ונחתה על הקיר, איך יצא לה דם מהראש ומהצוואר. תמונות מזעזעות. היא לא שוכחת אותן.

"יוסף יצחק היה הפצוע הכי קשה בפיצוץ. במשך חודשים היה סגור בעצמו, לא דיבר על מה שראה ועל מה שהוא מרגיש. רק לא מזמן התחיל לדבר ולשתף, בזכות הטיפול הפסיכולוגי. בכל יום הוא מזמין אותי ללכת איתו לבית הכנסת כדי להגיד עליה קדיש, אומר לי, 'אני רוצה לתת לאמא לאכול'. הוא מבין שהקדיש הוא כמו האוכל הרוחני של אמא, כי היא לא יכולה לאכול אוכל רגיל.

"הקטנות כל הזמן שואלות איפה אמא ומתי היא תחזור. חנה מדברת עליה בלי הפסקה. יש לילות שהיא לא מצליחה להירדם. שמעתי פעם שיחה בינה לבין יוסף יצחק. היא אמרה לו 'אמא שלנו מתה והיא בשמיים'. הוא ענה לה שהגוף שלה בקבר והנשמה בשמיים. היא אמרה: 'בוא נעלה לשמיים ונראה את אמא', והוא השיב שאי אפשר לראות את הנשמה, רק את הגוף. ואז היא הציעה שיפתחו את הקבר ויראו את אמא. ויוסף יצחק אמר: 'אי אפשר לפתוח את הקבר. רק כשהמשיח יבוא, המתים יקומו לתחייה ונראה את אמא. עכשיו אפשר רק לעמוד ליד הקבר ולומר תהילים'".

בשנה האחרונה הם עטופים באהבה מכל עבר, "כולם מנסים לעזור. מנהלת מחלקת אלמנות באגף השיקום של משרד הביטחון מטפלת בנו במסירות, דואגת לי ולילדים וגם להוריי ולאחים שלי. אם אני מנתק מעט את הקשר, היא מייד מחדשת אותו, מתקשרת ושואלת מה שלומנו".

הדבר היחיד שמפריע לו הוא הוועדות הרפואיות "האינסופיות", שהוא וילדיו נאלצים לעבור, לבקשת הביטוח הלאומי. "מילא אנשים שמנסים לרמות ולקבל כסף שלא מגיע להם. אבל למה נפגעי פעולת איבה, במהלך השנה הראשונה של הכאבים והנכות, צריכים לתזז בלי הפסקה בין ועדות רפואיות וים של ביורוקרטיה?" 

ולמרות הכל, שמוליק החליט לחזור לניו דלהי, לשליחות שבה הוא רואה משימת חיים. הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים התנגדו, אבל הוא יודע שזה מה שמירה היתה רוצה.

"כמי שגדל והתחנך כל חייו בחב"ד, לא ראיתי אפשרות לעצור את השליחות בגלל אירוע טראומטי פרטי שלי", הוא אומר. "אלפי המטיילים שמגיעים לדלהי לא צריכים לשאת את האובדן האישי שלי. אחד מעקרונות החסידות, שעליו דיבר האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד התנועה, הוא שעם ישראל כולו הוא למעשה יחידה שלמה אחת. בשורש הנשמה כולם מאוחדים, גם אם הגופים שלנו מחולקים לאנשים רבים. לכן אין לנו את הפריבילגיה לשקוע בעצמנו. חייבים להמשיך הלאה. בדיעבד, זה גם מה שנסך בי כוחות.

"הרבי לימד אותנו מהי תחושת אחריות אינסופית. כמו שהוא עצמו הקדיש ימים ולילות בדאגה לכל מי שפנה אליו, בפגישות אישיות, בחלוקת הדולרים בימי ראשון, במענה למאות אלפי מכתבים ובשליחת אלפים משליחיו לכל רחבי תבל כדי לדאוג ולסייע ליהודים בכל מקום שבו הם נמצאים, כך גם אנחנו צריכים לנהוג. הוא לא הפסיק את פעילותו כשהוריו נפטרו, או כשאשתו נפטרה. וגם כשלקה במחלות קשות במהלך השנים, ובהן התקף לב ושבץ מוחי, לא חדל מפעילותו".

תוכניותיו של שמוליק לחזור להודו כמעט עלו בתוהו. אחרי ראש השנה, ימים ספורים לפני מועד נסיעתו המתוכננת, הודיעה לו שגרירות הודו בישראל כי נדחתה בקשתו לקבל ויזה. לא ניתן לו שום הסבר. רק בהתערבות סגן שר החוץ, זאב אלקין, וראש מחלקת אסיה במשרד החוץ, אבי ניר, חזרה בה השגרירות מהסירוב ואישרה את הענקת הוויזה

"למה ישנים כאן אחרים?"

בבית חב"ד בניו דלהי יוסף יצחק מרגיש בבית. בתקופת החגים מציבה המשטרה המקומית שמירה צמודה בכניסה, לקח מפיגוע החטיפה והרצח במומבאי. כמעט שנה יוסף יצחק לא היה כאן, עכשיו הוא חוזר למראות המוכרים שעליהם גדל. אבל אמא איננה.

"הנה המיטה שלי", הוא אומר לאביו, "והנה החדר שלך ושל אמא. למה ישנים כאן עכשיו אנשים אחרים?"

מי שהחליף את שמוליק ואת מירה כשנסעו לארץ הם בני הזוג עקיבא ומושקי סודרי, זוג צעיר בשנות העשרים לחייהם, המגדלים במקום את בתם התינוקת שירה גאולה. שמוליק מסביר לבנו את המצב החדש. במהלך הביקור הם שוהים באכסניה סמוכה

בקומה הראשונה נמצאים בית הכנסת וספריית הלימוד. כמעט בכל רגע נתון זרוקים על הרצפה עשרות תרמילים גדולים, ביניהם רובצים מטיילים ומריצים חוויות ותכנונים. חלקם זה עתה נחת כאן, מנסה לעכל את החוויה. אחרים כבר בדרך הביתה אחרי חודשים ארוכים של מסע.

מדרגות תלולות מובילות לקומה השנייה, שבה שוכנת המסעדה. בתפריט אפשר למצוא שניצל, פרגיות או שקשוקה, הכל מוגש עם צ'יפס וסלט ירקות, פיתה וצלחת טחינה. המחירים סמליים, הכשרות מהודרת. השחיטה נעשית במקום בידי עקיבא סודרי.

הקומה השלישית היא קומת המגורים. סלון קטן, שני חדרי שינה, שירותים, מקלחת ומטבחון. פה התגוררה משפחת שארף, היום גרים כאן עקיבא, מושקי והתינוקת שירה גאולה, שנולדה בשנה האחרונה. מעליהם הגג, שבחג סוכות הוא מוסב לסוכה רחבת ידיים ומוצלת, אם כי גם מאווררי המתכת הגדולים לא מצליחים לגרש את החום והלחות המעיקים.

ועכשיו המבנה כבר לא מספיק כדי להכיל את אלפי המטיילים, ולשארף יש חזון: להקים מבנה חדש לזכר אשתו, שיהיה בית חב"ד הגדול ביותר בהודו - גדול יותר מ־18 בתי חב"ד הפזורים כמעט בכל ריכוזי המטיילים. "הרבי הקים בתי חב"ד בכל רחבי העולם כדי לסייע ליהודים לקיים את יהדותם. בקיום מצוות, בלימוד תורה, בשמירה על המסורת. בהודו, שאליה מגיעים המונים כדי למצוא את עצמם ולפלס את דרכם בעולם, הם מוצאים בבתי חב"ד את יהדותם, ואת העובדה הפשוטה שהם שייכים לעם מיוחד, ושאין להם מה לחפש בחוץ. האמת הפנימית נמצאת בתוכם, אנחנו רק עוזרים לחשוף אותה".

בהתלהבות של ילד הוא לוקח אותי לבניין ישן ונטוש, חצר גדולה בחזיתו, ומכריז: "פה אקים את 'בית מירה'. מקום שהוא גם הנצחה וזיכרון וגם בית חם לאלפי ישראלים, שיכלול מסעדה, בית כנסת ואכסניה, ויספק את כל הצרכים הגשמיים והרוחניים שלהם זקוקים המטיילים בהודו". העלויות עשויות, להערכתו, להרקיע עד 3.5 מיליון דולר, אבל זה לא מייאש אותו. "אני בטוח שעשרות אלפי המטיילים והוריהם, וגם אזרחים שהתחברו לסיפור של מירה, יפתחו את הלב והכיס ויתרמו באמצעות עמוד הפייסבוק המיוחד שפתחנו".

אני שואל אותו אם, בראייה לאחור, הוא סבור שמבצע עמוד ענן היה מוצדק. "ודאי שכן", אומר שמוליק בלי היסוס, "אבל לא עשו מספיק. היה צריך להיכנס בהם בכל הכוח ולא לפחד מאף אחד. הרבי אמר כל הזמן שאסור לחשוש מהערבים. שאם נכנסים עם כוחות צבא, צריך לעשות זאת על מנת לכבוש ולשלוט, ולא לעזוב בלי שהמטרות הושגו".

אתה מאשים מישהו במה שקרה לכם?

"אני מקבל כל מה שגוזר הקדוש ברוך הוא. אדם חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. באופן כללי, ידועים דבריו של הרבי, שכל דיבור על מסירת שטחים יביא להרג של יהודים. ארץ ישראל היא המקום הכי בטוח בעולם, אבל אנחנו במו ידינו הופכים אותה למקום פחות בטוח כשאנחנו מתרפסים בפני הערבים".

ביום שני הקרוב, ראש חודש כסלו, יחול יום השנה הראשון לפטירתה של מירה. היא היתה בת 27 במותה. שמוליק כבר הכין את בנו ליום האזכרה. "יבואו הרבה אנשים, חברים של אבא ואמא, לבית הקברות, ואתה תגיד קדיש", הוא אומר לו בקול רועד. והילד משיב: "אבל אבא, אולי עד אז יבוא המשיח וכבר לא אצטרך להגיד קדיש?" 

גם האב חדור באמונה כי הפרידה ממירה זמנית, ושבקרוב מאוד תתקיים הבטחתו של הרבי מלובביץ' והמשיח יתגלה, וכל הרע בעולם יסתלק, והמתים יקומו לתחייה ויתאחדו עם משפחותיהם. "הרבי הסביר שהקדוש ברוך הוא תכלית הטוב, ותכלית הטוב היא להיטיב", הוא אומר. "לכן על אדם להיות תמיד בשמחה ולהאמין בכל ליבו שהטוב בכל דבר יתגלה בקרוב, ואז השמחה תהיה עצומה שבעתיים. כשחושבים על זה ככה, אי אפשר להיות שרוי בעצב". 
 
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים